שמואל (שמיל) אנוש ז”ל

שמואל אנוש (שמיל) ז”ל

נולד בראשון ביולי 1939 בתל אביב.

נפטר ממחלה קשה בחמישי בפברואר 1993, בגיל 54.

שמיל נולד וגדל בתל-אביב, למשפחת אייזנברג. מילדותו הוא זכור כילד מנומש עם שערות בהירות וסומרות, שובב ופעלתן. ביתו ברחוב ברנר, היה סמוך לקן “התנועה המאוחדת”. מגיל צעיר הוא בילה שם את רוב זמנו עם החניכים המבוגרים ממנו ונחשב ל”ילד של הקן”.

כאשר היה בכתה ד’ הוקמה עדת “ניר”, אליה הצטרף כחניך הראשון . עם חבריו לקבוצה המשיך לאורך ילדותו ונעוריו עד להקמת גרעין “סיני” והליכה לנח”ל ולקיבוץ.

את לימודיו התחיל בבית הספר לילדי עובדים ועם סיום לימודיו, עבר לגימנסיה “שלווה”. בכתה י”ב החליט עם עוד כמה חברים שמספיק לו כבר מהחינוך המאורגן, ולמרות הפצרותיה של אמו וניסיונות שכנוע אחרים, עזב את הגימנסיה לטובת שיעורי ערב ובגרות אקסטרנית.

בגרעין, נחשב שמיל לאחד מעמודי התווך האידיאולוגיים ולאחד הספקים הראשיים של אגדות ופרקי פולקלור, שהפכו לנכסי צאן ברזל  ומלווים אותנו עד לימינו אלה. במהלך השרות בנח”ל, כאשר מעין ברוך נקבע כקיבוץ היעד לגרעין “סיני”, התעורר ויכוח האם להסכים להחלטה או לדרוש קיבוץ אחר. שמיל היה מראשי המצדדים בהליכה למעין ברוך, והרבה בזכותו הגענו לכאן.

את השירות הצבאי בנח”ל ובנח”ל המוצנח עבר שמיל בהליכה, משום שעקרונית סירב לרוץ. בסיומו הגיע עם כולנו לקיבוץ. עד מהרה סומן כפוטנציאל לעסקנות תנועתית ונשלח להדרכה ומשם הביא אלינו את גרעין “יחדיו”.

עם שובו מהתנועה הצטרף לצוות הרפת, שנחשב בימים ההם ליחידת העלית של ענפי המשק. אחרי כמה שנות הגשמה, החליט שהמקום לא מספיק חלוצי בשבילו, ויצא לעבוד כבוקר ב”אחוזת שושנה”, של מאיר הר-ציון. בתמורה לעזרתו מאיר סידר לו מקום בסיירת הצנחנים. מאוחר יותר במלחמת ששת הימים, נלחם איתם בירושלים, שם נפצע ואיבד את שמיעתו באחת מאוזניו. נכות שאותה הפך מחסרון ליתרון – שמע רק מה שרצה לשמוע.

אחרי פסק זמן באחוזת שושנה, חזר לקיבוץ ולרפת ומאוחר יותר, יצא ללימודים באוניברסיטת תל-אביב. משם צמח הסיפור שהיה לו תואר ראשון לפני תעודת בגרות, תואר שני לפני הראשון, דוקטורט לפני השני וכו’ .

תוך כדי לימודיו, מצא לו גם זמן להתחתן ובהמשך יצא עם המשפחה לאמריקה להשלים את השכלתו. משם חזר, עבר לגור בירושלים, עבד במשרד הרווחה כמנהל מעון שיקומי למוגבלים. את ביתו הפך למרכז מבקרים לכל חבריו הרבים וכבסיס ליציאה וטיולים ברחבי העיר. במהלך השנים נסע פעם נוספת לארצות הברית, שם השלים את לימודיו ולמד לטוס. אח”כ חזר לירושלים ובה חי, עבד, וגידל את ילדיו בן ובת תמונה “שמיל וילדיו”. עד שחלה במחלה ממארת ונפטר והוא בן 54 בלבד.

שמיל היה טיפוס חד פעמי ואדם מיוחד במינו. הוא בלט גם בהופעתו החיצונית המרשימה. היה גבוה, רחב כתפיים ונאה. נשים אהבו אותו ותמיד היו לו חברות יפות וחתיכות. אבל מעלתו העיקרית הייתה במהותו. היה בו שילוב נדיר של תמימות וחוצפה, שפתחו בפניו כל לב וכל דלת. הוא היה ידען ודעתן ואהב להתווכח על כל דבר וענין, וללכת תמיד נגד הזרם. כדי לגרום לו להסכים אתך, היית צריך להגיד לו את ההיפך.

שמיל היה גם ואולי בעיקר, חבר נהדר, טוב לב ונדיב. תמיד עזר ודאג לזולת ומעולם לא ביקש לעצמו דבר. כאבא אהב מאד את ילדיו, חינך אותם מגיל צעיר לעצמאות ופעלתנות ונטע בהם ערכים. למרבה הצער, הוא לא זכה ליהנות מהם כאנשים בוגרים, מצליחים וממשיכי דרכו.

למרות שאת רוב שנותיו חי שמיל מחוץ למעין ברוך, הוא נשאר תמיד קשור למקום והרבה לבקר פה עם ילדיו. באחרית ימיו ביקש להיקבר כאן, במעיין ברוך. מילאנו את בקשתו ומאז מותו, הפך קברו לקבר הצדיקים של הגרעין, ואנחנו חבריו, נוהגים לעלות אליו לרגל מידי שנה. אפשר להגיד שמותו ציווה לנו את החברות והקרבה אשר מלווים אותנו לאורך כל החיים.

יהי זכרו ברוך.

 

כתבו: רחלי לוי ושלמה (גוזמן) יהל, חבריו לגרעין
מעין ברוך 15.2.17
התחבר אל האתר
דילוג לתוכן