רישקה צדפי ז"ל

מקורות המעיין
"לא כל מה שחלף איננו"

דף הנצחה

רישקה צדפי ז"ל
אמא של רותי פיין

רישקה צדפי לבית פדרמן נולדה ב-12 באוגוסט 1908 .
הייתה נשואה ליצחק צדפי ז"ל. ילדיה הם רותי פיין, רמי צדפי ורינה בן צבי ז"ל.
נפטרה במעיין ברוך ב-19 במרץ 1995 , בגיל 86 .

כשרישקה הייתה בת 71 , בשנת 1979, היא רואיינה על ידי חוה בנאי. סיפור חייה, כפי שהיא עצמה סיפרה, מובא כאן במקור, בעיבוד קל.

נולדתי בפינסק ב-14.8.1908 . הורי היו אליהו-אלתר פדרמן בן יוסף ורישקה, ודבשה פדרמן לבית פרלוב, בת משה ואסתר פרלוב, נצר למשפחת הרבי מסטולין.
הורי אימי באו מעיירה קטנה ליד פינסק. הורי אבי היו מפינסק.

אבי היה פועל בבית חרושת לגפרורים. הוא היה מנהל מחלקה. בבית החרושת היה ציבור פועלים יהודי גדול. היו גם כמה גויים, אבל היו מעטים.
היינו במשפחה שמונה ילדים, ארבע אחיות וארבעה אחים. שמותיהם: מלכה, שרה, פייבל (שרגא. זה שם שבא עם יהודי ספרד, כנראה שמוצאו מפבלו), וולוולה (זאב), איסר, דוד, רישקה ויודיסקה (יהודית).
כל השמות ניתנו על שמות סבים במשפחה. זה היה מנהג יפה שלדאבוני כבר איננו, להמשיך את זכר אלה שאינם.
לא היה אז חינוך חובה. הלימוד היה על חשבון ההורים. ההורים עבדו קשה לחנך את ילדיהם. למדתי ב"חדר מתוקן" , שיסדו הציונים הראשונים, ביניהם אבא של חיים וייצמן. היה חדר יפה, באולם גדול, לבנות לחוד ולבנים לחוד.
השפה הראשונה שלמדתי הייתה עברית וסיפורי התורה. בכיתה א' למדתי במקום אחד עם מורה מסויים, ובכיתה ב' במקום אחר ומורה אחר. התחלתי ללמוד בגיל חמש. למדתי שנתיים ב"חדר" ואחר כך עברתי לבית ספר לבנות שייסדה קרובה של דוד הכהן, ונקרא "בית הספר לנערות". שם למדתי עד כיתה ח', ואחר כך עברתי לגימנסיה עברית. בזמנן של אחיותי הגדולות לא הייתה עדיין גימנסיה עברית. אבל אני כבר למדתי את כל שנותי בבית ספר עברי.
בגיל 17 וחצי גמרתי את הגימנסיה ועליתי לארץ. הייתי חברת "החלוץ" ותנועת הנוער "פועלי ציון ימין". המורים שלנו היו מיוחדים במינם. הם היו חברינו, וכשלא היה כסף ואנו רעבנו ללחם, רעבו גם הם, אבל לימדו.
בשנת 1925 עזבתי את הבית ועליתי לארץ.
את מלחמת העולם הראשונה עברתי בפינסק. היה רעב. בזמן המלחמה הסתדרו הגרמנים מצד אחד של הנהר, בצד שלנו, והרוסים בצד השני. העיר הייתה במצור והיה רעב גדול. הרבה אנשים ברחו מן העיר, ואחרי המלחמה חזרו. היו הרבה יערות מסביב לפינסק, והגרמנים גייסו את כל הגברים לעבודות כפייה, לנסר עצים ביער. הגרמנים נתנו לפעמים קצת אוכל לעובדים, אבל הורי ואני לא אכלנו, כי זה לא היה כשר. היה לנו בית יהודי מסורתי. שבת הייתה שבת, וכשאימי הייתה מברכת על הנרות, הכל השתנה בבית. נעשה חגיגי, מין אווירה מיוחדת הייתה שרויה על הבית. המועדון של אבי היה בית הכנסת. בפסח הייתה מהפכה בבית. הוציאו הכל, ניקו, סיידו וביערו חמץ.
אבא עבד בבית חרושת לגפרורים ואמא עבדה בעבודת עזר, זאת אומרת, קנתה פרה ועשתה תוצרת חלב ומכרה. היה לנו בית עם חצר ושם הייתה לנו גינת ירק ורפת ופרה אחת. זה היה דבר רגיל אצל הרבה משפחות בעיר. אצלנו בעיר היה נהר, פינה, ובקיץ לקחו את הפרות למרעה ליד הנהר.
היו באיזור הרבה בתי חרושת, בעיקר לתוצרת עץ. אבי עבד בבית החרושת שמול ביתנו. האוכלוסיה היהודית בנתה למעשה את העיר והחרושת שבה. ברבות הימים כשכבר לא הייתי שם, הממשלה הלאימה את כל החרושת.
אמא הייתה שרה הרבה, הייתה הולכת לאורך החדר ושרה ואנחנו איתה. אבא היה מאד אינטליגנטי ומוכשר. היה מוכשר ללימודים והיה מתמטיקאי מצויין. הוא היה טיפוס מיוחד במינו. לא היה לו בית שלם בילדותו. אימו מתה עליו כשהיה צעיר מאד. אינני יודעת איך היה הגידול. למרות זאת הוא היה אדם שלם. הוא היה תמיד מוקף אנשים. היו באים אליו תמיד לבקש עצה ולהתפשר. כן, כמו אל הרבי.
אני גדלתי בסביבה של פועלים. פינסק הייתה עיר עמלה של פרולטריאט יהודי גדול וכמובן שספגתי את האווירה הזו. תארי לעצמך שבית חרושת שלם שר שירי עמלים בשעת העבודה. ובאחד במאי היו הפגנות עם דגל אדום. האם לא הגיבו לכך? לא באופן חמור. הפולנים לא אהבו אותנו כל כך, אבל ידעו שאנחנו ציונים ולא רוצים להישאר שם. אבל בכל זאת הכניסו כמה בחורים לבית הסוהר. היהודים היו הרוב בעיר. כמו שאמרתי, היהודים בנו את העיר. הגויים גרו מחוץ לעיר. היו להם גני ירק ומטעים קטנים מסביב לעיר. בשבת לא ראית עגלה עוברת ברחוב. ביום שישי היו צפירות לסגירת החנויות ולהדלקת נרות. ואחר כך היה שקט. אני חשבתי שככה זה בכל העולם. זאת הייתה עיר מיוחדת. העיר הייתה מוקפת יערות והיהודים עבדו ביערות. ולכן גם בית החרושת לגפרורים. אבא של ד"ר חיים וייצמן היה מסיע את העצים על רפסודות עם זרמי המים שבנהר אל הים.
העיר התחילה מיהודים. היו שם כ-35-40 אלף יהודים. במשך הזמן התפזרו, עם שינוי העיתים. הייתה אנטישמיות, פוגרומים, פטליורה. אך תמיד חזרו. זאת לא הייתה עיר עשירה, אבל הייתה עשירה ברוח. כן, הרוב היה יהודי אבל ההנהלה והמשטרה של העיר היו בעיקר גויים.
במלחמת העולם הראשונה אחיי היו צעירים מידי לשרת בצבא, ואילו אבא, מבוגר מידי. לכן לא היו בצבא, אבל אבא עבד עבודת כפייה.
בשטח התרבותי: היה תיאטרון יהודי, היינו רואים הצגות וגם היינו מציגים בעצמנו. בכל חג, בבית הספר, היינו מכינים הצגות נהדרות, או שהיינו שוכרים את התיאטרון או באולם בבית הספר. בערבי החגים היינו הולכים זוגות זוגות, בן ובת, לבתי היהודים לאסוף כספים לקרן הקיימת לישראל (בקופסאות הכחולות). גם יום השקל היה חג גדול. והיו ביקורים מהחוץ, אליהו גולומב שבא מהארץ, וכן דב בר מרטין, הרשל פינסקי, היו הרצאות, הסברים וכו'. לאחר שנסעתי היו גם קומונות, קבוצות הכשרה בפינסק. חלקם הגיעו לארץ בדרכים שונות וחלקם ניספו בשואה. לארץ עלו דרך לבנון ודרך הים. אגב, בקבוצה שלי היו חברים אבא של גינה (אבן זהר) וכן אבא של גד יעקבי.
לספר על בית הורי, עלי לחזור לשם, להחיות אותו, לבוא לשער, לחצר שלי. ולא לחצר היה אלהים בשמים. תמיד ראיתי אותו שם, עם זקן לבן, הוא היה שלי. בשבת רציתי להיות בטוחה ושאלתי את אבא אם הוא בשמיים. רציתי שיהיה בשמיים מעל לחצר שלי. אבא היה מסתכל עלי בחיוך, דרך השפם שלו ואומר: אם את אומרת…
הצבע היה מתחלף בבית בערב שבת, הכל היה משתנה עם הדלקת הנרות. בחדר האוכל עמד שולחן במרכזו ושם ישבנו כולנו, כל המשפחה וגם אורחים לשבת.
פעם חזר אבי עם חשיכה מבית החרושת לבוש בגדי עבודה לא כל כך מפוארים והוא לא היה כל כך מקושט, פגש באחד הקבצנים. הפולנים אמרו "עניי עירך קודמים" ולא נתנו לקבצנים זרים להיכנס, לכן היו באים בחיכה. ההוא חשב שגם אבא קבצן ואמר לו כשהתקרב לבית: אני באתי קודם! אבא לא אמר כלום אלא רק "אין דבר, יתנו לשנינו". אף אחד לא היה בבית ואבא הוציא מפתח ונכנס, הכניס את היהודי ונתן לו נדבה. הוא לא נפגע מדבריו של הקבצן, הרי יכול היה להגיד לו להסתלק, אבל כזה היה אבא. הוא תמיד נבחר לועד הפועלים, וגם לפעמים לחבר המושבעים של בית המשפט. היו אחד עשר מושבעים. אינני זוכרת בדיוק איפה ולמה. אני רק זוכרת שהוא תמיד שפט לפי הצדק, לא לפי הידידות. הוא היה אדם נפלא. בשבתות היינו נכנסים אליו למיטה והוא היה מספר לנו סיפורים יפים וחד חידות. אהבתי להיות איתו.
בבית החרושת שעבד בו, של הלפרין, עבדו כ-400 פועלים. היה ציבור פועלים גדול. היה שם גוי נחמד אחד שאבא קיבל אותו לעבודה ובמשך הזמן למד יידיש מהפועלים היהודים. הוא היה השומר של בית החרושת. הוא היה עובד בשבתות, היה ה"שאבעס גוי" – גוי של שבת שלנו. אנחנו לא חיממנו מים במיחם שלנו. והוא, היה לו מיחם גדול שהיה מרתיח בו מים כל הזמן. בערבי שבת היה ניגש אל לחלון שלנו ואומר: "ברוכים היושבים" במבטא אשכנזי "יש מים חמים". ואנחנו היינו לוקחים קומקום, הולכים אליו ולוקחים מים לתה.
הפועלים היו בדרך כלל פשוטי העם, ואבא תמיד היה מנהל את המשא ומתן עם הבעלים והמנהל עבור כולם.
ברור שמאבא ומהסביבה ירשתי את הגישה לסוציאליזם.
אבא לא היכה אותנו אף פעם. אבל אמא כן. הרי היינו איתה כל היום. כמובן שבלילה הייתה ניגשת לכל אחד מאיתנו ונותנת נשיקה על המצח.
אמא הייתה שואלת את אבא למה אינו נותן לפעמים מכות. תשובתו הייתה: אינני מנשק ואינני מכה. אמא: אבל צריך לפעמים לתת מכות.
אבא: לא ידעתי, בואו ילדים, תעמדו בשורה. אמאל'ה, אצל מי להתחיל?"
עוד היה אבא אומר: לילד טוב אין מה להכות, ולילד רע, זה לא יעזור!
אני זוכרת שפעם אחת אבא באמת נתן מכה לאחי שהתחצף לשמש בית הכנסת. אנחנו לא שוכחים את זה. באמת הגיע לו.
אמא למשל ידעה תמיד להרגיש את הזולת, לראותו כשווה. כשהייתה רואה בעל מום, הייתה אומרת שהוא "מוכה אלהים". היה לה יחס יפה לכולם. לזה שהביא לנו מים וכן למשוגעים של העיר. כן, בוודאי שהיו כאלה. אל כולם התנהגה יפה. לא שמענו בבית לעג על מישהו. היא עבדה קשה מבוקר עד ערב, הביאה עצים להסקה, מנקה את הבית, הביאה מים מהנהר או לפעמים מבית החרושת. שם היה קיטור ומים חמים. הלכנו עם שני דלים מהבוטקה של השומר ועד לבית. בבית היה קשה להרתיח מים. בזכות זה יכולנו ליהנות מאמבטיה בבית, לא היכרתי את בית המרחץ, מקום שרוב היהודים התרחצו בו.
אמא הייתה נותנת מים חמים לפעמים גם לאחרים, שיהנו גם הם.
ביתנו היה בית מסורתי, אך אני הייתי בקבוצת נוער חופשי, ולכן נעשיתי חילונית. אנחנו לא צמנו בכיפור, אבל זה היה מחוץ לבית. בבית צמו.

רישקה בצעירותה (1)

הציונות באה לנו מתוך בית הספר. למדנו עברית, אני ואחיי. את אהבת הארץ קיבלנו שם ובהסכמת ההורים. אמא הייתה מסורתית יהודית, אך אבא היה יותר פועל בעל הכרה. הוא לא היה ציוני מובהק, אך אהב את החברים הציונים שלנו. הוא גם קרא ספרות קומוניסטית, אך לא היה כזה. היה לי אח קומוניסט. אבל הוא היה הולך לבית הכנסת בשבתות, כי הוא הבטיח לאמא שילך וגם ישמור על כשרות בביתו, והוא קיים. הוא חשב שהקומוניזם זו הדרך הנכונה. אחרי שהתחתן והתחיל לנהל בית, התאכזב מהאידאות היפות והפסיק עם זה.
אני נשארתי בתנועה. אחת מאחיותי נפטרה צעירה. השנייה, שרה, נסעה לרוסיה ונשארה שם. אני הייתי הראשונה מהמשפחה שעלתה לארץ. עליתי עם קבוצה ואל קבוצה. הייתי עדיין ילדונת. לא ידעתי בדיוק לקראת מה אני הולכת. את הסידורים והכרטיסים, הכל, סידרה התנועה, תנועת "החלוץ". האנגלים עשו הרבה בעיות לחלוצים חסרי הממון. לבעלי ההון נתנו לעלות ביתר קלות.
כל החינוך שלי מבית הספר והלאה, השירה, המשוררים כמו ביאליק וטשרניחובסקי, החגים בבית הספר, הכל הוביל אותי ארצה. המדריכים שלנו היו דוגמה אישית. עלו לארץ ויצרו את הקבוצה הפינסקאית הראשונה. ביניהם חיים גבתי, הרשל פינסקי, וישראלי בעלה של פניה ברגשטיין. הרשל פינסקי גם חזר אלינו לפינסק בשליחויות.

כשעליתי, לא היו מספיק סרטיפיקטים, ואז שידכו אותי עם עוד בחור, ועלינו יחד כזוג נשוי על אותו סרטיפיקט. כך עשו כולם (נישואים פיקטיביים), ויכלו לעלות יותר יהודים לארץ. היינו צריכים לעמוד בפני ועדה אנגלית בכדי לקבל את הסרטיפיקט. אם מישהו לא מצא חן בעיניהם, לא נתנו לו לעלות.
השנה בה עליתי לארץ, 1925, הצטיינה באירועים היסטוריים בארץ כמו: פתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים, התחלת הופעת "דבר", עיתון פועלי ארץ ישראל ועוד.
חיכינו להתיישבות. עד שנגאלו אדמות העמק ונוסדה גבת, היינו קבוצת הכשרה. המרכז היה בתלפיות, ומשם שלחו אותנו לקבוצות הכשרה. אני נשלחתי לאיילת השחר. שם פגשתי את יצחק. מאז כבר לא המשכתי עם הפינסקאים. יצחק רצה לעבור לגניגר, כי היו לו שם חברים. אבל לדאבוננו הדבר לא יצא לפועל, והדברים נגזרו אחרת.
הוריו של יצחק ומשפחתו עלו בינתיים לארץ, והקיבוץ באותם ימים לא יכול להחזיק הורים, לכן יצחק היה צריך לעזוב את הקיבוץ ולטפל בהוריו. עברנו למושבה רחובות. כמובן שהתחתנו קודם. ברחובות גם נולדה ביתנו הבכורה רותי. לא, היא לא נולדה ברחובות, ממש כי לא היה איפה. אז נסעתי לתל אביב ושם ילדתי אותה וחזרתי לרחובות. במשך הזמן עברנו לגור בתל אביב.
אני עבדתי עד שרותי נולדה. עבדתי בכבישים, בפרדסים ובבניין. לא תמיד הייתה עבודה לשני בני זוג במשפחה אחת. היה חוסר עבודה. מי שהייתה לו עבודה קבועה היה מאושר. גם ליצחק הייתה זמן מה עבודה קבועה. עבודה הייתה רבה אלא שהעסיקו פועלים ערבים. כי זו הייתה עבודה זולה. שילמו להם פחות כסף. לכן אנחנו באנו לשם לכבוש את העבודה. להכניס עבודה עברית בכל השטחים. אנחנו עבדנו באותם המחירים והוכחנו את עצמנו כי עבדנו טוב יותר. לא רימינו. יצחק למשל עבד ב"בחר" בטוריה (הוצאת יבלית) עם פועלים תימנים וערבים. הם היו מאומנים יותר והוא היה חדש, אבל בכל כוחו רצה להשיג אותם. היו עובדים בשורה, אחד ליד השני. הערבים רימו פה ושם ואילו היהודים היו עובדים בנאמנות, בלי בלופים. כמו שהיה עם "השומר" בזמנו כשהלכו לכבוש את השמירה העברית. הם הוכיחו ששמירה עברית היא יותר כנה ויותר אמינה ויש על מי לסמוך. כך היה גם ציבור הפועלים שהגיע ארצה והיה מאושר שקיבל עבודה בבניין, בפרדסים או בכל מקום אחר. יצחק היה הרוג מהעבודה. לא יכול היה בבוקר לפתוח את ידיו מכאבים. אבל עבד עד שהתרגל.
היו לנו דווקא יחסים טובים עם הפרדסנים ברחובות, בדרך כלל. רחובות הייתה מושבה לא כמו המושבות האחרות, נס ציונה או ראשון לציון. היו לנו יחסים יפים עם סמילנסקי, מילר ועוד. הייתי פועלת טובה. קיבלתי 15 גרוש ליום עבודה. כך קיבלו כולם. לא עבדנו יום יום, בקושי יומיים עד שלושה בשבוע. כל יום הלכנו ללשכת העבודה וסדרן העבודה שהיה מתרוצץ בין נותן עבודה אחד למשנהו, לפרדסנים, בעלי הבתים שבנו את בתיהם וכו', וכשהיה מצליח לרכז מספר ימי עבודה, היה מחלק אותם בין הפועלים, היה שולח אותנו לפעמים לשבור חצץ בשביל איזה בעל בית וכו'.

גם אז היו מפלגות, מפלגת הפועל הצעיר, אחדות העבודה ועוד. היו קבוצות הכשרה שחיכו בתור לעלייה להתיישבות. בכל פעם שגאלו חלקת אדמה, היו מעלים קבוצה להתיישבו. הקבוצה שלי, של הפינסקאים, הקימו את גבת. בגלל הסיבות שהסברתי קודם אנחנו עברנו לרחובות. היה שם ציבור פועלים נבחר. ביניהם אליהו אילת, יונה כסה ואנצו סירני. בסביבה נוסדה קיבוצים על ידי פועלים שישבו במושבה רחובות בפלוגות עבודה, וחיכו לתורם להתיישבות. כמו גבעת ברנר למשל. תמיד נפגשנו עם הציבור הזה בבית הפועלים, בצריף. להצגות של התיאטרון הצעיר "האוהל" היינו הולכים ומשלמים גרוש עבור כרטיס. היו הרצאות והיינו גם שמחים עם עצמנו. לסינמה היינו הולכים ברגל לראשון לציון, כי ברחובות עוד לא היה.

אספר לך מקרה שקרה לי בעבודתי. עבדתי בחול, יום אחד, והנה ניגש אלי יהודי מכובד ואמר לי: רישקה, (לא ידעתי מאין לו שמי), יש לך הורים בארץ? אמרתי לו שאין. ואז אמר: שמעתי שאת פועלת טובה ואני אף עוקב ורואה, אבל אני אומר לך בתור אב, אל תוציאי את כוחותיך עד הסוף, שימרי על עצמך, את עוד צעירה. צריך לעבוד ביושר, אבל אל תוציאי את כוחותיך עד הסוף. הסתכלתי עליו, וכשהלך, ישבתי ובכיתי. היו גם אנשים כאלה.
מרחובות עברנו לתל אביב. עבודה רבה לא הייתה וחיינו בצניעות. כשהייתה עבודה, אכלנו יותר. אבל אף פעם לא היינו אומללים כשלא היה מספיק. כזאת הייתה האוירה בדרך כלל בציבור הפועלים. יצחק בנה את "הבית האדום"   בית הפועלים הראשון בתל אביב, שברבות הימים היה בית הנוער העובד, ואחר כך, במלחמת השחרור – מפקדה ההגנה. את הבית בנו על ידי תרומות הפועלים. למי שהיה – נתן, לרוב תרמו ימי עבודה. גם יצחק עבד שם כתרומה.
גרנו בחדר אחד. עברנו מדירה לדירה. מה זאת דירה? חדר אחד עם תוספת קטנה. כשהייתי צריכה להדליק את הפרימוס, הייתי צריכה לעמוד בחוץ. אבל כאלה היו חיינו ולא התלוננו. בנינו בתים לאחרים, לא למעננו. אבל עלינו עם הרבה אידיאלים לבנות את הארץ ושמחנו עם כל בית שנבנה. רקדנו הרבה באותם הימים ולא תמיד עם בטן מלאה…

כפי שאמרתי, רותי נולדה ברחובות ב-1928. היו באותה תקופה, שנת תרפ"ט, מאורעות התנפלויות של ערבים. למעשה, מאז שבאנו ארצה אנחנו במלחמה ובהגנה.
האנגלים היו תמיד נגד היהודים ובעד הערבים, ופרעות היו כל הזמן. היינו חברי "ההגנה", יצחק יותר פעיל ואני פחות. הייתי מחברי "הפועל" הראשונים, כל חבר ב"הפועל" היה גם חבר ההגנה. למשל, הימיה של "הפועל" מה עשו? הביאו עולים בלתי ליגאלים, מעפילים.
כשרותי הייתה בת ארבע נסעתי איתה לפינסק לבקר את המשפחה. הילדים רצו אחריה וביקשו שתדבר קצת עברית. ברחוב דיברו יידיש, אבל גם למדנו עברית. אני דיברתי עברית בהברה אשכנזית כשעליתי לארץ, אבל מהר מאד עברתי להברה הספרדית.
כל משפחתי נספתה בשואה. מלבד אחותי יודיסקה שהגיעה ארצה בעלייה ב' לפני המלחמה העולמית השנייה ולפני קום המדינה. עוד אח שלי ניצל כי נאסר בגלל ציונות והתגלגל מבית סוהר אחד למשנהו עד שהגיע לסיביר. האח הזה עם משפחתו הגיעו ארצה לאחר המלחמה העולמית ולפני קום המדינה בעליה ב'.

הילדים שלנו גדלו בתל אביב ולמדו שם. היו בתנועת הנוער של ארץ ישראל העובדת "המחנות העולים" ו"התנועה המאוחדת". למעיין ברוך הגענו לפני שש שנים (בשנת 1973).

בשנת 1973 עזבו יצחק ורישקה את ביתם בתל אביב, ובאו לחיות במעיין ברוך. רישקה חיה במעיין ברוך למעלה מעשרים שנים, והייתה לחלק מהנוף האנושי של הקיבוץ

רישקה זכתה לנכדים ונינים, ואל כולם הייתה קשורה באהבה.

יהי זכרה ברוך

 

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן