רבקה אבן זוהר ז”ל

רבקה אבן זוהר ז”ל

אמא של גינה גלי

נולדה ב-26 באפריל 1912 למשפחת חלפין.

היתה נשואה לשמחה אבן זהר וילדיה הם גינה גלי, יצחק ואיתמר אבן זהר.

נפטרה במעין ברוך בשלישי באפריל 2004, בגיל 91 .

אמנו וסבתנו רבקה חלפין, הידועה לכל בשם רבקה אבן זהר, נולדה ביפו באפריל 1912 , בת לפנחס

חלפין ולגיסיה רוזדולסקי, שעלו לארץ עם הוריה של גיסיה ועם אחיה שמאי ב 1906- או ב- 1907 . לא

, ידוע לנו תאריך הלידה המדויק שלה, כי המשפחה גורשה על ידי התורכים למצרים ב- 1914 או ב 1915-

ואבדו למשפחה רוב המסמכים והתעודות. אמנו חישבה את תאריך הולדתה ל- 26 באפריל, על סמך תמונה

שלה כתינוקת שעליה כתב אביה שהיא בת שלושה חדשים. אביה פנחס חלפין מת לפני הגירוש ונקבר

בבית הקברות במנשייה, שהועבר תוך כדי המלחמה על פי הוראת המושל התורכי למקום שהוא היום בית

הקברות טרומפלדור. במצרים נדדה המשפחה בכמה מקומות, ההורים של גיסיה נפטרו, היא עצמה נישאה

מחדש ונולדה לה בת שנייה בשם יהודית. אחרי המלחמה חזרה שארית המשפחה לתל אביב, ואמנו

נשלחה ללמוד בבית הספר לבנות בנווה צדק שבו למדה שמונה שנים וקיבלה בו תעודת גמר. אמה היתה

חולה מאוד ואושפזה בבית החולים הדסה בתל אביב, ואמנו היתה באה לבקר אותה בבית החולים ומציגה

לפניה מה למדה באותו יום בבית הספר. לפי כל מה שיכולנו להבין, אמנו דיברה עם אמה עברית. אבל

לאחר זמן קצר מתה גיסיה ואמנו אומצה על ידי האחות התאומה של סבתה, רייזה או שושנה הלמן,

שעלתה לארץ לאחר המלחמה עם בעלה. אמנו סיפרה, שבתחילה היא לא ידעה לדבר עם הדודה, כי לא

ידעה לא יידיש ולא אוקראינית, אבל, כדבריה “למדתי מהר ותוך שבועיים כבר התחלתי להבין”. הדודה

היתה חשוכת ילדים, והיא גידלה את אמנו באהבה רבה. שמענו הרבה סיפורים על האהבה המיוחדת הזאת

ועל היחס המיוחד שרייזה, שביקשה שיקראו לה “דודה”, העניקה לאמנו. הדודה פרנסה את המשפחה

בפרנסות שונות, ואחת מהן היתה פנסיון עם בית- אוכל ברחוב נחלת בנימין 2 בתל אביב. בפנסיון זה גר

גם בחור בשם שמחה אבן-זהר, שבסופו של דבר התחתן עם אמנו כשהיתה בת 19 (בשנת 1931 ), ויחד

עברו לגור ברחוב מרכז בעלי מלאכה בתל אביב, ובשנת 1933 עברו לגור בשכונה חדשה רחוקה מהעיר

. בשם “שכונת פועלים ט” ברחוב הירקון 242 , שהפך אחר כך למספר 234

שמחה אבן-זהר עבד בועד הפועל של ההסתדרות וקיבל לקראת סוף שנות השלושים תפקידים בהגנה

הקשורים לקשר ולהעפלה, ואמנו היתה גם היא מעורבת בחלק מהפעילויות, כגון שידורים מהבית ברחוב

הירקון והקשר עם ספינות המעפילים שהגיעו לפני מלחמת העולם השנייה. בשנת 1937 היא יצאה עם

אבינו לאוליפיאדה הפועלית בבריסל, שאחריה נסעו לגרמניה, פולין וברית המועצות, וזה היה ביקורה

הגדול ביותר בחוץ לארץ. היא היתה מזועזעת מתנאי החיים העלובים של קרובי משפחתנו בכפרי הבוץ

של ווהלין או פודוליה. ברחוב הירקון היא ניהלה בית מודרני שהיתה בו לא רק גינה, אלא המקרר

החשמלי היחיד בשכונה, טלפון, רדיו טלפונקן ומכונת תפירה. היא החליטה ב 1945- לרכוש מכונת כביסה

דרך סוחר שקנה את המכונות הראשונות לבית החולים “הדסה”, וכיריים של גז מחברת בוטגז, שעדיין

לא מכרה שירות זה לצרכנים פרטיים. כל אלה היו יוזמות שלה, והיא נחשבה בגללן לאקסטרווגנטית

באופן קיצוני. אבל היתה לה יכולת לתקשר עם כל מיני סוגי אנשים, מסוחרים בשוק הכרמל ועד הקצינים

הבריטים הבכירים שעזרו לפעולות ה”הגנה”. כשדפקו החיילים הבריטים על דלתנו בשבת השחורה, והיה

חשש שהם יגלו את כלי הנשק שהיו חבויים בקיר, כי הם התחילו להכות על הקירות, היא קיבלה אותם

בחיוך רחב והציעה לכולם, באנגלית כמובן, כוסית ויסקי. יחסה לחיים היה אופטימי ומלא חיוניות, ולכן,

אף על פי שאבינו עזב אותה בגיל צעיר, כשהיתה בת 35 , היא התעשתה לאחר זמן לא רב ושמרה על

שלמות הבית, יצאה לעבודה וניהלה חיים בלי להישבר ובלי לוותר. בכל שלב שהיה צריך להחליט על

דברים בחיים, קטנים או גדולים, היא החליטה באומץ לב ובלי להתחרט. כשעמדה לפרוץ מלחמת ששת

הימים, היא היתה בביקור אצלנו בנורבגיה כשהייתי שם ללימודים עם המשפחה, ואז היא האיצה בי לקצר

את הביקור שלה, כי אמרה שהיא לא תישאר בחוץ לארץ אם יש מלחמה, והיא חייבת לחזור לארץ;

וקנינו לה כרטיס טיסה לארץ, והיא הספיקה הגיעה לתל אביב בלילה שבו פרצה SAS ניגשנו למשרד של

המלחמה.

לפני 17 שנה, כשהיתה בת 75 נדמה לי, הציעה לה גינה לעבור לגור במעיין ברוך, לאחר שכבר היה לה

קשה לנהל את חייה בדירה בתל אביב, ללא עבודה וללא פנסיה. במעיין ברוך היא מצאה הרבה פעילויות

מעניינות, למדה מהר לתקתק במכונת כתיבה ולהכין כרטיסי-ספרים לספרייה, והיתה עובדת נאמנה אצל

אמנון אסף במוזיאון הפרהיסטורי, שבו לא רק גבתה כסף ממבקרים וחינכה אותם להתנהג, אלא גם

הסבירה להם את המוצגים. היא גם השתלבה בעבודה בארכיון הקיבוץ, ועבדה בסוף כמתנדבת אצל גינה

בארכיון הגליל. עד לא מזמן היתה קוראת ערימות של עיתונים שגינה היתה מביאה לה וגוזרת מהם כל

פריט הקשור לנעשה בגליל, אף על פי שהיה לה קשה לקרוא, ולפעמים היתה נעזרת בזכוכית מגדלת.

במשק היא הרגישה מצוין, וניתנה לה ההזדמנות ממש להשתתף בגידול של איתי ושל גלי, שני ניניה

הראשונים, ולהתאהב באויר של הגליל, עד כדי כך שכעבור שנים אחדות היא כבר לא אהבה את האויר

של תל אביב. מפעם לפעם היתה עושה גיחות חטופות באוטובוס לתל אביב, לסיבוב מהיר בעיר. לפני

כעשר שנים היא שוב הוכיחה שהיא מסוגלת להיות חלוצה לשימוש באפשרויות חדשות כאשר החליטה

לעבור טיפולים של השתלת שיניים, כאשר סוג טיפול זה היה בארץ רק בראשיתו והיה כרוך בהרבה

עקשנות וכאבים ונסיעות הלוך וחזור לתל אביב באוטובוסים. ועד לפני פחות מחודשיים היא ניהלה את

ביתה בעיקר בכוחות עצמה, בישלה לעצמה, התעקשה לצאת עם גינה לקניות, ועד הרגע האחרון ניהלה

את ענייניה הכספיים. בבית החולים היא ניהלה את הדיונים עם הרופאים ועם האחיות. ובכלל כל אחד פה

יודע שאפשר היה לדבר איתה על הכל, לקבל עצה, וגם להתווכח אתה בלי פשרות.

לכל אחד יש הרבה סיפורים על אמנו וסבתנו, ואסור לנו לשכוח את הסיפורים האלה. אני מבקש שכל

אחד יכתוב כל מה שהוא יודע וזוכר ונאסוף את כל הסיפורים כדי שלא רק הנכדים אלא גם הנינים

והדורות הבאים ידעו איזו אם עמדה בראש המשפחה שלנו

יהי זכרה ברוך

כתב איתמר אבן-זהר, קרא נמרוד גיל-עד
התחבר אל האתר
דילוג לתוכן