פריץ לשד ז”ל

פריץ לשד ז”ל

פריץ לשד (לנגשטט) נולד ב-21 במאי 1906 .

היה נשוי לשרה לשד. ילדיו הם עליזה בראב, בני לשד ועמרם לשד. נכדיו: רונה, עידו, אור, סיון, איתי, נועה, מיה ואורי, ונינַיו קאי ולביא. נפטר ב-23 באוקטובר 1981 במעיין ברוך, בגיל 75. 

פריץ נולד בברסלאו (שהייתה שייכת באותה תקופה לגרמניה) להוריו פרידה וארנסט לנגשטט. כשהיה בן חמש נפטרה אימו, והמשפחה עברה לברלין. כשהיה בן שמונה פרצה מלחמת העולם הראשונה. שנות המלחמה היו עבורו שנים של רעב ומחסור.

בבית נהגו כמו רוב יהודי גרמניה. בחגים הלכו לבית הכנסת, ובחג המולד חגגו עם עץ אשוח מקושט ומתנות שהונחו מתחת לעץ. כשעברו לברלין, התחיל ללמוד גם לימודי יהדות, ובתמיכת אימו החורגת נחשף יותר לזהותו היהודית ולמנהגי היהדות. אימו החורגת הייתה גם  זו שדחפה אותו ללימודי נגינה בפסנתר. אביו, שהיה אספן אמנות ופטרון של אמנים, היה לוקח אותו לחוגים מעניינים, לתערוכות ולמפגשים עם אמנים ומבקרי אמנות, וכך ספג את אהבת האמנות ואת כשרון הציור. כישרונות אלה ליוו אותו לאורך חייו בקיבוץ.

בשנת 1924 סיים את לימודי התיכון ונכנס, בהתאם למסורת המשפחתית, לעסקי ההלבשה של משפחתו. במסגרת זו עבר לעיר נירנברג, ושם היה ב-1933, כאשר עלה היטלר לשלטון.

בנירנברג גברה האנטישמיות. פריץ החליט לעזוב, והגיע כפליט לפריז שבצרפת. על תקופת חייו בפריז סיפר פריץ, שהייתה התקופה הקשה והגרועה ביותר בחייו, אך יחד עם זאת, גם היפה ביותר: קשה וגרועה מבחינה חומרית, אך יפה, כי בה החיים לימדוהו המון, ובה המוח שלו עבד “כמו שצריך”. תקופת חייו בפריז תמה בעקבות הרצח הפוליטי של מלך אוסטריה, אלכסנדר הראשון (ב-1934), שלאחריו גירשו השלטונות פליטים רבים שהיו חסרי אישורים מתאימים.

פריץ חזר לגרמניה לאחר ניסיון להצטרף אל אחותו שחיה באמסטרדם, שלא צלח. הוא המשיך לעבוד בעסקי הטקסטיל של המשפחה. עם התגברות רדיפת היהודים בגרמניה, נכלא אביו בבית סוהר, ופריץ לא יכול היה לעזוב ולהימלט. כשהחליט לבסוף שעדיף לברוח מגרמניה, התברר שכל ארצות אירופה נעלו את שעריהן בפני פליטים יהודים.

למזלו, הצליח פריץ לקבל כרטיס נסיעה לשנחאי שבסין. הוא נסע לנאפולי שבאיטליה, ושם עלה על אנייה שהפליגה למזרח הרחוק. בסין נדד ועבד בערים חרבין ומוקדן. הידיעות על אובדן משפחתו בשואה הגיעו אליו כשהיה בסין.

בעקבות הסכמי יאלטה (1945) עברה העיר חרבין לתחום ברית המועצות, ופריץ מצא עצמו תחת שלטון רוסי. שוב עבר תקופה קשה, עד שהוקמה שגרירות ישראלית ברוסיה, ופריץ זכה לקבל אזרחות ישראלית מידי השגרירה גולדה מאיר. שוב יצא למסע באנייה שנמשך כחודשיים, יחד עם קבוצת יהודים נוספים שהיו בחרבין. הם הקיפו את אפריקה, נכנסו לים התיכון ועגנו בנאפולי. משם הגיעו לארץ, לשער העלייה, שהיה מחנה קליטה לעולים הרבים שהגיעו לארץ לאחר מלחמת השחרור. משם הועבר למחנה עתלית, שגם הוא שימש שלב בתהליך הקליטה בישראל. במחנה עתלית פגש את השליחה ממעיין ברוך, חנה שמוש, שתפקידה היה לאתר עולים חדשים ולהביאם לקיבוץ. פריץ “נפל ברישתה” של חנה, וכך הגיע למעיין ברוך בשנת 1950. את מלוא סיפורו האישי של פריץ אפשר לקרוא בקישור זה ….

במעיין ברוך הכיר את שרה שעלתה מדרום אפריקה. הם נישאו והקימו משפחה חמה לילדיהם עליזה, בני ועמרם.

בקיבוץ עבד פריץ בעבודות שונות כמו שרברבות, מספוא, מטע וטיפול במכון המים. את עיקר מרצו השקיע בענף הנוי, אותו טיפח במשך שנים רבות. בשנותיו האחרונות עבר לעבוד במפעל, תחילה בדפנה ואחר כך ב”מתכת מעיין” בקיבוץ.

פריץ תרם רבות לתרבות בקיבוץ. את כישרונותיו בנגינה ובציור הקדיש לחיי הקהילה. הוא אהב מאד מוזיקה קלאסית, והיה לו אוסף תקליטים גדול. ציורי הקריקטורות שלו הציגו בהומור שנון את הווי הקיבוץ דרך עיניו, ועיטרו רבים מעלוני הקיבוץ. את אוסף הקריקטורות שהותיר אחריו ניתן לראות בקישור זה ….

 

פריץ היה זקן חברי המשק. הוא לקה בליבו, החלים, וזמן קצר לאחר מכן, נפטר, כשהוא בן 75.

 

יהי זיכרו ברוך

 

 

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן