מקורות המעיין
"לא כל מה שחלף איננו"

דף הנצחה

נעמי פורת ז"ל

נעמי פורת לבית מנדל נולדה ב- 10 במאי 1936.
הייתה נשואה לאריה פורת ז"ל.
נפטרה במעיין ברוך ב- 30 ביוני 2012, בגיל 76

נעמי הגיעה למעיין ברוך כתושבת, יחד עם בעלה, אריה פורת ז"ל, שעבד במפעל "גל-גליל".
עסקה רבות בכתיבה עיתונאית, והייתה מעורה בחיי החברה בקיבוץ.

סיפור חייה ואישיותה המיוחדת מתוארים בדברים שכתבה וקראה לאה ג'רסי בהלוויתה של נעמי ב -2.7.2012

נעמי נולדה וגדלה תחת השם לילי מנדל, לאב ממוצא אנגלי ואם ממוצא יוגוסלבי. עד לתחילת מלחמת העולם השניה, היה לה כל מה שילדה קטנה יכלה לחלום. אביה היה בעל רשת חנויות לצעצועים בשם "שתי חסידות". אחד החדרים בביתה עוצב כבית החלומות של בובות שאביה בנה במיוחד עבורה, והייתה לה גם אומנת שדיברה איתה אנגלית וגרמנית.
ביום אחד הכל נעלם כלא היה. השרידים היחידים שנותרו מכל העושר היו פסנתר כנף, סכו"ם עם שמה של אמה – סרינה מנדל- ומספר מפות ושטחים פרסיים.
בשנת 1949 עלתה ארצה היישר לקיבוץ עין דור. בהמשך נישאה לאריה שאותו כינתה "אריק הגבר המקסים", הפכה לאם לשלושה ילדים וסבתא לשבעה נכדים.
אריה ונעמי הגיעו למעיין ברוך כתושבים וכאן נטעו שורשים במשך עשרים ושלוש שנים. נעמי הייתה לעיתונאית מוערכת. כתבותיה וסקריה התפרסמו בעיתון "שישי ב 8" שיצא בקרית שמונה.
סיפור חייה של נעמי כילדת ניצולת שואה מופלא ביותר. שני אירועים דרמתיים ביותר שארעו בחייה גיבשו אצלה את המושג ערך החיים.
בראיון שערכה איתה יפעת דדון לעיתון "שישי ב 8" בשנת 2003, נשאלה באם פוחדת היא מטילי הנ"מ הנשמעים בשמי קריית שמונה והיא ענתה: "אם השואה לא ניצחה אותי , אז בוודאי שהחיזבאללה לא יחסל אותי". ולמה התכוונה? נעמי סיפרה: "שנתיים לאחר תחילת המלחמה הגעתי לעיירה קטנה בסרביה יחד עם אחותה של אימי ששרדה משום שהייתה נשואה לגוי. מספר ימים לאחר שהגענו לאותה עיירה החלו הפצצות כבדות ע"י בנות הברית וגם ע"י הגרמנים. על מנת שלא להיפגע ברחנו ליערות, לאחד המחנות של הפרטיזנים בו שהה המרשל טיטו, לימים נשיא יוגוסלביה. לאחר שעות של הפגזה כבדה, החליטו הפרטיזנים לנטוש את המחנה זמנית ולעבור לאחת המערות. היתה זו מערה ארוכה וקירותיה לחים ונוטפים מים. אני ודודתי נכנסנו למערה ולפתע שמעתי קול קורא "לילי בואי"!
בפתח המערה ראיתי במעורפל דמות ורצתי לקראתה, דודתי אחרי. לפתע נשמע פיצוץ עז, ההדף העיף אותי ואת דודתי לעץ אלון שהיה בקרבת מקום וכך ניצלנו שתינו. אין לי מושג מיהי הדמות שקראה לי לצאת החוצה, למרות שנראה לי שהיתה זו נשמתה של אימי. כשבועיים לאחר מכן בהתחדש הקרבות חזרנו למערה שפתחיה נחסמו ע"י מפולת סלעים. החושך כיסה את המערה – אין יוצא ואין נכנס. שלושה ימים ושלושה לילות הייתי שם בלי יכולת לזוז, עד שהמחלצים הפרטיזנים הצליחו לפרוץ פנימה. אני הייתי היחידה שנותרה בחיים. כשהוציאו אותי מתוך ההריסות, לא ביקשתי מים, לא אמרתי שכואב לי, בכיתי רק על הבובה שלי שאיבדה רגל, יד ועין. זו הייתה הבובה היחידה ששרדה מכל המפעלים של אבי.
במונולוג אחר על דרך הייסורים של המיליוניום שניספו בשואה סיפרה נעמי על זיכרונותיה מאימה שנהגה לפרוט על פסנתר בימי חג. היא זוכרת את עצמה כילדה קטנה ואת אימה, אשה צעירה ויפה נלקחת לתוך מכונית ובה מצאה את מותה בחנק מגז מרעיל. והיא, נעמי, שעוד לא מלאו לה שישה אביבים לא מבינה מדוע אימה השאירה אותה מחוץ לדלת המכונית. "בהתחלה לא הבנתי מדוע ננטשתי, היום כשאני 'ילדה גדולה' אני מבינה שנתת לי את חיי בפעם השניה".
נעמי שחוותה את השואה כילדה קטנה, עלתה לארץ בגיל שלוש-עשרה הכניסה ל"כספת" מוחה את כל זוועות העבר והתחילה מחדש. "כשכף רגלי דרכה על אדמת ישראל נולדתי בפעם המי יודע כמה. הצלחתי לעשות ככל שחפצתי, והקמתי משפחה, משפחה חדשה, משלי שאיננה שייכת לעבר אלא כולה לעתיד. מי שחווה את זוועות השואה במשך כשש שנים בהיותו ילד קטן, למד מן הניסיון לשרוד. לומד שהחיים חזקים מהמוות. אין אדמה קדושה, אין מולדת קדושה, ישנה קדושת החיים. יחד עם זאת אם אראה כלב, חתול או ציפור פצועים על הכביש, אאסוף אותם אל חיקי ואטפל בהם".
זו הייתה משנתה של נעמי, ואכן זוכרים אנו אותה מטפלת באנשים ובבעלי חיים. יחד עם הכח והחוזק שהיו טמונים בה – היה בה גם צד של חמלה ועדינות. נעמי שהלכה לעולמה בשבת בבוקר לאחר בריאות רופפת – הגיעה לשלווה ולמנוחה הנכונה.
תנחומינו לאריה, לילדים, לנכדים ולמשפחה כולה.
כל כתבותייך כעיתונאית שמורים עימנו וכך יהיה שמור עמנו גם זכרך.

יהי זכרה ברוך

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן