מנדל טופור ז”ל

מנדל טופור

נולד ב 15 במאי 1909 בפולין.

היה נשוי לבוניה. ילדיהם: יעל גפן וקלמן אופיר (טופור).
נפטר במעיין ברוך ב – 20 בפברואר 2002 בגיל 93 .

מנדל נולד בעיירה ויילון (פולין) להורים קלמן טופור וחוה לבית מיטלמן. במשפחה 5 בנים ובת.
אביו היה מנהל חוה של הפריץ (האציל) האזורי. הבית היה מסורתי. קיימו בו שמירת שבת והלכו לבית הכנסת בשבתות וחגים.
הבנים הלכו ל”חדר”, ומגיל שבע ועד גיל 14 הלכו לבית ספר ממשלתי ליהודים. שפת הלימוד הייתה פולנית, והחינוך היה חינם. בסיום לימודיו בבית הספר למד מקצוע והתמחה בנגרות רהיטים.

המשפחה גרה בבית חוה עם שטח של כ- 40 דונם שהפריץ העמיד לרשותם, בו גידלו תבואה ועצי פרי. אבי סיפר שאת פירות הקיץ – שזיפים ומשמשים נהגו לאכול בערב על המרפסת וזאת על מנת לא לראות את המזיקים שפגעו בפרי.
בבגרותו עבר אבא לעיר לודג’ הסמוכה לעיירת ויילון. בעיר הכיר את אשתו הראשונה, ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה היה נשוי ואב לילדה.

לודג’ הייתה קרובה מאד לגבול הגרמני, עם פרוץ המלחמה נדדה המשפחה צפונה לעיר ביאליסטוק שהייתה סמוכה לגבול הרוסי. העיר התמלאה בפליטים יהודים ופולנים, הצפיפות הייתה נוראה ותנאי החיים קשים.
עם כיבוש העיר על ידי הגרמנים, היהודים רוכזו בגטו. הגרמנים ארגנו את הגברים והנשים לקבוצות עבודה. בשנת 1942 החלו הגרמנים לחסל את הגטו, תחילה הוציאו את החלשים, החולים והילדים, היו מוציאים אותם ליערות בסביבה ויורים בהם. באחת מפעולות האיסוף והחיסול תפסו גם את אשתו של אבא וביתו.

לאט לאט הלך ופחת מספר האנשים בגטו, קבוצה מחבריו של אבי החליטה לברוח, הם היו חמישה גברים ושתי נשים. בליל חורף הצליחו לחפור מחילה מתחת לגדר ולברוח לתוך היער. היה מסוכן להסתובב ביער, פחד מפני קבוצות של שודדים שהיו מתנפלים על האנשים שהסתתרו, בעיקר על יהודים, שודדים והורגים אותם, ועל זה מקבלים פרס מהגרמנים.
הקבוצה של אבי נדדה ביער כחודשיים עד שהצליחו לחבור לקבוצה של פרטיזנים שהמפקד שלהם היה קצין רוסי יהודי.
הקבוצה הייתה גדולה כ- 600 איש ברובם יהודים ובהם גם נשים וילדים. בתוך הקבוצה היו כ- 200 לוחמים שעסקו בפעילות צבאית נגד הגרמנים, ביצעו מארבים לקבוצות קטנות של גרמנים וביצעו חבלות בפסי הרכבת. את הפקודות לפעילות הצבאית קיבלו מהצבא הרוסי, מהם קבלו גם משלוחים קטנים של נשק וחומרי חבלה. מקור נוסף לנשק היה כלי הנשק שאספו מהגרמנים שנהרגו בפעולות שלהם.

אבא צורף תחילה לקבוצת הלוחמים, אך בהמשך גילו את כישורי הנגרות שלו, והוא היה אחראי על בנית המסתור עבור הקבוצה, צריפים שהיו בנויים חציים באדמה וחציים בלט מעל לצורך אוורור ואור. אבא התמחה גם בשחזור קתות רובים, בו הקושי היה בבניית התעלה לקנה ובית ההדקים.
בתוך קבוצת הפרטיזנים היו בעלי מלאכה שונים וביניהם הייתה גם רופאה שעבורה הכין אבא שולחן ניתוחים.
הגרמנים היו עורכים מדי פעם פעולות נגד הפרטיזנים. באחת הפעולות הגדולות ריכזו באזור שלהם כוח גדול מאד שסרק את היער ביסודיות. הדבר הכריח את קבוצת הפרטיזנים להתפצל לקבוצות קטנות ולברוח לעומק היער. הקבוצה של אבי, בה היו 15 איש, הסתתרה בתוך ביצה. במשך היום ישבו בביצה כאשר רק הראש מעל המים, ובלילה היו יוצאים לנוח מעט. כך נמשך הדבר כשבועיים. בתקופה זו ניזונו משורשים ופירות יער.

בשנת 1944 כבש הצבא הרוסי את האזור ואת העיר ביאליסטוק. חלק מהפרטיזנים גויסו לצבא הרוסי, ואת אבא מינו כאחראי על קבוצת שבויים גרמנים שעסקה בשיקום העיר.
אחרי כשנה אפשרו הרוסים לאנשים לחזור לתוך פולין.

אבא נסע לעיר הולדתו מתוך תקוה למצוא מישהו ממשפחתו, אך כל המשפחה המורחבת הושמדה. רק אחיו הצעיר, אריה, שרד כי גויס לצבא הרוסי, וכך ניצל. תחילה היה בעיר קליש, שם פגש אצל חברים, את אמי (בוניה) שהגיעה לפולין בתקוה למצוא את בעלה שנעלם במלחמה. הם נישאו והקימו משפחה חדשה. בני הזוג עברו לעיר וורוצלב, בה אבי הצטרף לקואופרטיב שבו היה מנהל עבודה, ועסק גם בפעילות ציבורית במסגרת האיגוד המקצועי.
אבא היה זכאי להטבות שונות בתור פרטיזן ולוחם בגרמנים.
החיים נכנסו למסלול נוח עם חיי קהילה יהודית בעיקר.

בשנת 1957 אפשרו ליהודים לעזוב את פולין ולנסוע לישראל. אחרי התלבטות קצרה החליטו הורי לעלות לישראל. להחלטה היו שני טריגרים – אחד היה, רצונם לשמור על משפחה יהודית, והשני, שהסביבה החברתית שלהם ברובה היגרה לישראל.
בקיץ 1957 נארזו כלי הבית ודברים נוספים בשני ארגזי עץ ונשלחו לישראל. המשפחה (מנדל, בוניה וילדיהם יעל וקלמן) עלתה על רכבת ואחרי כשבוע של נסיעה והחלפת מספר רכבות הגענו לג’נבה, עיר נמל באיטליה. באיטליה שהינו כשבועיים ומשם הפלגנו לחיפה. מחיפה נשלחה המשפחה למושב עולים בשם מלאה בחבל תענך ליד עפולה.
הבית שקיבלו היה בן שני חדרים, מטבח ופינת אוכל. השירותים היה בחוץ, מים זורמים היו אך לא מים חמים, לא היה חשמל ולא דרכי גישה לבית. אבא התחיל מיד בהכנות להקמת משק חקלאי.

אני (קלמן) התחלתי ללמוד בבית ספר יסודי במושב, ואחותי נסעה ללמוד באולפן לעברית בעפולה, והייתה חוזרת ערב ערב הביתה. באחד מימי החורף המתנו לאחותי, בחוץ חושך, רוח וגשם. לאמא היה נדמה ששמעה קול קורא, ואבא יצא עם פנס רוח לראות האם יש מישהו בחוץ. במרחק של כ-100 מטר מהבית מצא את אחותי שקועה בבוץ ללא יכולת לזוז. אבא לקח אותה על הכתפיים ואת המגפיים הוציאו מהבוץ רק למחרת.

הורי פיתחו משק חקלאי לתפארת, אך הבינו שחקלאות המבוססת בעיקר על גידול ירקות היא גדולה עליהם, ולאחר כשלוש שנים עזבו את המושב ועברו לכפר אתא (קריית אתא היום). אבא עבד במפעל דשנים עד ליציאתו לפנסיה. לאחר מכן עברו הורי לנהריה מתוך רצון להיות קרובים לאחותי ולנכדים. אבא היה קם כל בוקר מוקדם ונוסע על אופניים לים, שם ישב לדוג כשעתיים, ביצע רחצה קצרה בים וחזר עם סל דגים הביתה. אחר הצהריים היה מבלה עם הנכדים. ילדיו ונכדיו היו גאוותו הגדולה ביותר.

עם השנים, סביבת המגורים שלהם השתנתה. שכנים וחברים עזבו או נפטרו, ולכן בשנת 1990 עברו ההורים לגור במעין ברוך. הם השתלבו בה חברתית בשכונת הורי החברים. אבא כהרגלו טיפח את סביבת הבית, נטע עצים (העץ האהוב עליו היה הלימון, את רוב הלימונים ההורים סחטו והכינו תרכיז לימונים לשימוש כל המשפחה), שתל פרחים ושמר על סביבה מטופחת. בזמן היותו במעין ברוך עבד אבא במפעל “מתכת מעין” בהרכבת גלגלים עד גיל 88.
לאבא היה כישרון מיוחד לתקשר עם אנשים מכל גילאים, גם מחסום השפה לא היווה מגבלה.
היה מסור מאד למשפחתו.

יהי זכרו ברוך

רשם: קלמן (הבן)
התחבר אל האתר
דילוג לתוכן