מיכל זיגלמן וולפין ז"ל

מיכל וולפין לבית זיגלמן נולדה ב-20 במרץ 1948 , אחת מבנות המשק הראשונות.

הייתה נשואה למשה וולפין (תירס), וילדיה הם גלעד וולפין ונועם וולפין.

נפטרה בבית החולים איכילוב בתל אביב, בראשון במאי 1998 , בגיל 50.

 

מיכל נולדה להוריה, משה וג'ודי זיגלמן, כשנה לאחר עלית הקיבוץ על הקרקע.

באותה תקופה של טרם מלחמת השחרור, החברות שעמדו ללדת, היו נוסעות לבית החולים הסקוטי בטבריה, ושם יולדות. כשג'ודי חזרה מטבריה עם מיכל התינוקת, הן עשו את דרכן באוטובוס משוריין ובו נשק חבוי. כך חוותה מיכלי, בלא יודעין, את אווירת המלחמה שלתוכה נולדה. זמן קצר לאחר שובן הביתה, פינו את כל האימהות והתינוקות לקיבוץ תל יוסף, שנחשב למקום מוגן ובטוח. לאחר כחצי שנה חזרו כולם למעיין ברוך.

מיכל הייתה בקבוצת הילדים הבכורה שגדלה בקיבוץ, שנקראה קבוצת "חצב". כל הקיבוץ היה שותף להיתנסות הראשונה בחינוך ילדיו לחיי יחד, אהבת הטבע והאדם. קווים אלה נשזרו באופייה ובדרך חייה, ונחשפו בכל מגעיה עם הסביבה.

בילדותה חייתה שנתיים עם הוריה בארצות הברית, כשהיו בשליחות התנועה.

עד כיתה ח' למדה יחד עם כל קבוצת "חצב" בבית הספר הקטנטן במעיין ברוך. בכיתה ח' הצטרפה הקבוצה ללימודים עם ילדי כפר בלום, ומשם המשיכה בבית הספר האזורי "עמק החולה" בכפר בלום. כבר בימי בית הספר התבלטה בכישרונה האמנותי ובחוש המיוחד שלה לאסתטיקה שבאנשים.

עם סיום הלימודים בתיכון בשנת 1966, התגייסה לצבא. בתקופת שירותה הצבאי הכירה את משה וולפין, שהיה מוכר בכינויו "תירס". מיכל ותירס נישאו בחתונה קיבוצית כמיטב המסורת, ובסוף שנת 1968 נולד גלעד, בנם הבכור, ונכד ראשון לג'ודי ולכל בית מעיין ברוך. נועם, בנם השני, נולד במאי 1972. לאחר כעשר שנים החליטו מיכל ותירס לסיים את קשר הנישואין הרשמי ביניהם, אך שמרו על קשר חם לאורך כל השנים.

מיכל הייתה אמנית בנפשה. היא למדה בחוגי אמנות באולפן תל חי (לפני שהוקמה המכללה), ובהמשך יצאה ללימודים במכללת אורנים, במסלול הוראת אמנות. עם תום לימודיה באורנים, החלה ללמד במגמת אמנות בבית הספר התיכון "עמק החולה", בו הייתה היא עצמה תלמידה בנעוריה.

לימודי האמנות שלה הניבו שתי תערוכות ציורים, אחת הוצגה בחדר האוכל של הקיבוץ, ושניה במכון לאמנות במכללת אורנים. עבודותיה ביטאו בצורה חזקה ופתוחה את עולמה הפנימי של מיכל, וזיכו אותה בהכרה פורמלית כאמן, מטעם ועדת האמנים של התנועה הקיבוצית.

במשך שנים רבות תרמה מיכל לחברה מכישרונה בעיצוב מודעות יפיפיות, עבודות ענק שעיטרו את קירות חדר האוכל בחגים, ויצירת השטיח הקיבוצי המוצג בחדר האוכל, אותו עיצבה יחד עם רבקהל'ה חתן, לכבוד חג ה-40 של הקיבוץ.

עד צאתה ללימודים עבדה מיכל בקיבוץ בעיקר בטיפול בילדים, בתפירה ובמחסן הבגדים, בו ריכזה את אגף בגדי הילדים במשך ארבע שנים.

במקביל, מילאה תפקידים נוספים בוועדת תכנון, סידור העבודה של הבחורות, וועדת חברה, וועדת קליטה, טיפול ביחידים, הוועדה להפרטת מחירי החשמל, וכן שימשה כיועצת לילדי הנעורים. כמו כן, ערכה מספר שנים את עלון הקיבוץ "מעין", יחד עם ברוך בן דוד.

ב-1991 יצאה לעבודה בוועדת הקליטה של התק"ם, וחייתה חלקית בתל אביב. עם סיום עבודה זו התגייסה, יחד עם ליסה פסמניק, יואב יעקבי וכרמלה אלכסנדרון, לעבודת הקודש של טיפול בקבוצת נעל"ה (נוער מברית המועצות, שעלה לארץ ללא ההורים, שנותרו בברית המועצות) http://www.maariv.co.il/news/israel/Article-602189 .  תפקיד הטיפול בילדי נעל"ה בקיבוץ מילא את חייה של מיכל וגיבש אצלה עמדה חינוכית, איתה הלכה ועליה נלחמה בצורה מפתיעה, כי מיכל לא הייתה איש של מלחמות.

למרות ספקות בדרך הקיבוצית, שעלו אצלה בשנים האחרונות, מיכל אהבה מאד את הקיבוץ ואת חבריה הרבים.

לאחר מותה סיפרה ג'ודי, שהיא ומיכל תכננו יחד מסיבת יום הולדת 50 מצומצמת. כשסיימה להכין את רשימת המוזמנים, הסתכלה בה ואמרה: "הרשימה ארוכה כל כך, איך אפשר? אבל תיראי, זה יפה!"

מיכל השאירה את שני בניה, גלעד ונועם, אותם גידלה באהבה רבה, את אמה המסורה, ג'ודי, את אחותה אורה, את משפחתה המורחבת והרבה אוהבים וידידים.

מיכל לא הייתה גיבורה במונחים רישמיים, אך במונחים אנושיים, ראויה לתואר "גיבורה של החיים". הדרך שבה התמודדה עם התלאות שזימנו לה חייה, הממה כל פעם מחדש את כל מי שהיה בקשר איתה.

יהי זכרה ברוך

 

דברי הספד מאת שלמה יהל

חלפו שלושים יום מאז נפרדנו ממך, וקשה לנו להאמין שאנחנו בלעדייך.

אנחנו עדיין רואים אותך מדי בוקר צועד על השביל לפני חדר האוכל, גוררת אחריך את עגלת היד הקטנה שלך. אנחנו עדיין שומעים את הצחוק הרחב והמתגלגל שלך. עוד לא התרגלנו להיות בלי ההומור הטוב והבריא שלך.

ידעת לתת לכולנו את ההרגשה שאת האדם האופטימי ביותר בעולם. התייחסת בקלות ובהומור גם לעצמך וגם למחלתך, וכולנו חיינו באשליה שהשד לא נורא כל כך, ושאת מתגברת.

רק עכשיו, כשאנחנו מתבוננים בציורים שלך, אנחנו מתחילים להבין את מה שהצלחת להסתיר מאיתנו. את הפחד, הבדידות, ואת הצמאון לחיים ולאהבה. את, שהיית לכולנו מקור של חום ואור, של אהדה והקשבה. את, שידעת להשרות סביבת רוגע ונועם – היית חסרה את כל אלה. ואנחנו, שקיבלנו ממך כל כך הרבה, לא ידענו להחזיר לך באותה מידה.

אנחנו מתגעגעים אליך, מיכל!

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן