מזל יעקבזון ז"ל

ממייסדות הקיבוץ

נולדה ב-15 בפברואר 1928 בתימן.

היתה נשואה לאריה יעקבזון (ג'קסון) וילדיה הם רונית און, יעל  , עומר ז"ל וורד לב.

נפטרה במעיין ברוך ב-16 באוגוסט 2007 , בגיל 79.

 

מזל נולדה בתימן. משפחתה, משפחת חדד, חיה בחווה חקלאית, בה גידלו תירס. אחד הזיכרונות של מזל מימי ילדותה היה, מראה הקופים שהיו מתגנבים לשדה התירס, וגונבים מהיבול.

מזל גדלה בבית משכיל. אביה היה מורה (מורי), ולימד ילדים בחדר. בבית החזיק האב כד גדול, ג'ארה, ואסף בו כסף. הוא נהג להכריז באזני בני משפחתו "כשהג'ארה הזו תהייה מלאה בכסף, נעלה לישראל", וכך היה. בשנת 1933 הם מכרו את החווה, וסגרו הסכם עם הקונה, שידאג להעלאת המשפחה לארץ.

אביה של מזל יצא מתימן לפני המשפחה, וחיכה להם בעדן, שבימים ההם הייתה בירתה של תימן. אמה של מזל נשארה עם ארבעת בנותיה, ובהגיע היום, יצאו כולן לדרך באישון ליל, בהליכה רגלית ובסיוע גמלים וסוסים, עד שהגיעו לעדן, שם חיכה להן אבי המשפחה. אחת מאחיותיה של מזל נפטרה בדרך מתימן לעדן.

כשהצליחו להגיע לארץ ישראל, התקבלו על ידי חלק אחר מהמשפחה שעלה לארץ לפניהם וחי ביפו. משם עברו להתגורר בשכונת שבזי שבתל אביב.

בתל אביב הם שהו כשלוש שנים, במהלכן הייתה האם אמונה על ארגון המשפחה וההתאקלמות בארץ הקודש, ואילו האב שימש רב, שוחט ומורה בחדר. בזמן זה הספיקו לרכוש חמור ועגלה, אשר בעזרתם ניידו את עצמם ממקום למקום.

בשנת 1936 הקימו את שכונת עזרא ובצרון בראשון לציון, (לימים רמת אליהו) עבור עולים חדשים מארצות המזרח ועולים מרומניה. כל משפחה קיבלה שטח ובית סוכנות. הם התמקמו בשכונה, ובזמן זה נולד מרדכי, אחיה הצעיר של מזל. ברכה, שנולדה גם היא בישראל והייתה יפהפייה בעלת עיניים כחולות, נפטרה ממחלה. אביה הקים בית כנסת ליד ביתם. הוא המשיך בעיסוקיו, ואימה של מזל שימשה כרבנית ובלנית במקווה הסמוך.

מזל הייתה הילדה השלישית במשפחה, ילדה עקשנית ומרדנית. במהלך הבקרים עבדה על מנת לעזור בכלכלת המשפחה, ובערבים הייתה בלימודים. בין כל אלו הלכה לפעולות של הנוער העובד והשתתפה בקורס חובשות.

כשבגרה מזל, היא התגייסה לפלמ"ח, שירתה בחטיבת הראל בפיקודו של יצחק רבין, וכשהשתחררה, עברה למלא תפקיד של אחות בבית החולים הסקוטי בטבריה, שם הכירה את בעלה לעתיד, אריה, כאשר עבדה לצד אימו.

במהרה נוצר הקשר ביניהם והוביל לחתונה, חרף אי הסכמתו של אביה לכך, עקב נישואיה לבחור חילוני ומעבר למגורים בקיבוץ חילוני. במשך שנים נידה את ביתו מזל, ולא הגיע כלל לבקרה בקיבוץ.

כאשר נולדו הנכדות הוא ניאות לבוא, לראות היכן חיה ביתו ולהכיר את נכדותיו, כל זאת לאחר לחץ מאסיבי מצד  משפחתו. במהלך ביקורו בקיבוץ פגש את הוריה של אסתר שבסיס, שהיו דתיים וחיו בשלום בקיבוץ. ההבנה שאפשר לקיים בקיבוץ  החילוני אורח חיים דתי, הקלה עליו לקבל את בחירתה של מזל. במהלך החגים סוכות, חנוכה ופסח, נהגו מזל, אריה וילדיהם להגיע אל בית הוריה ברמת אליהו. מזל הקפידה לשמור על כשרות גם בביתה בקיבוץ.

בקיבוץ התמנתה בהתחלה לאחות במרפאה, ובהמשך עבדה במטבח הקיבוץ כמבשלת, ובבתי הילדים כמטפלת מובילה, עד פציעתו הקשה של עומר, בנה.  מזל לא הרשתה לעצמה שלא לעבוד. בעזרת משרד הביטחון בחרה לצאת ללימודי פדיקור, ופתחה ענף חדש בקיבוץ, בו טיפלה כפדיקוריסטית באנשי הקיבוץ והסביבה. בנוסף, יזמה ופתחה חנות "יד שנייה" מקומית, בה יכלו חברי הקיבוץ להחליף ביניהם פריטי לבוש שונים. בתקופת חייה האחרונה הקפידה לצאת ולהגיע לעבודה במחסן הבגדים, ככל שיכלה.

מזל אהבה מאד את הקיבוץ והחברה, והשתתפה בכל הפעולות שהזדמנו לה. בין אלה, לקחה חלק בארגון טיולים וצעדות ( כמו צעדת הגליל וצעדת הכנרת), יחד עם אריה, כמובן.

כאשר התפנתה מכל עיסוקיה, יצאה מזל לקורס של ביטוח לאומי וליוותה בהתנדבות שתי מטופלות מטעם הביטוח הלאומי בקיבוצים סמוכים. היא אהבה מאד אנשים וקיבלה הרבה סיפוק מהעזרה שנתנה.

מזל הייתה אמא חזקה ודומיננטית מאד. היא היוותה את החוליה המקשרת במשפחה המורחבת והמצומצמת,  ונלחמה כנמרה עבור משפחתה.

.היא שימשה משענת לעומר כאשר נפצע ובשנים שלאחר הפציעה, ולאט לאט הרפתה ונתנה לו להתמודד עם הדברים באופן עצמאי. תמונה "מזל ואריה עם עומר" תמונה "מזל ואריה עם עומר בטיול"

אהבה לסרוג, לטייל, לפגוש אנשים, לאפות ולבשל ולטפח את עציציה וגינתה.

גידלה ארבעה ילדים, רונית, יעל, עומר וורד. מהם היו לה 11 נכדים, וזכתה לראות בחייה חמישה נינים. תמונה "בנות יעקבסון ארבעה דורות"

מחלתה הקשה התגלתה כשבועיים לאחר מותו של הרן, בנה של ורד. אך זה לא גרם לה להרפות מתפקידה לחזק את המשפחה, להשתתף ביום השנה לנפילתו, ואף להגיע לחג המשק, שנחגג ביוני באותה שנה.

כארבעה ימים לאחר יום השנה לנפילתו של הרן שלנו, מזל נפטרה במיטתה, כפי שרצתה, בקיבוץ, בשנת 2007.

אמא יקרה, מלכדת, חמה ואוהבת.

יהי זכרה ברוך.

כתבו: רונית וורד

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן