ליובה בנוסביץ’ ז”ל

ליובה  בינוסביץ’  ז”ל

ליובה נולד ב-22 בפברואר 1916 , בחרבין שבמנצ’וריה

היה נשוי לאדלה ניניו, וילדיו הם ברוך בינוסביץ’ ואורה בן אלטבט

נפטר בבית החולים “זיו” בצפת, ב  24 באפריל 1999, בגיל  83  .

אביו, ברוך (ברל) נולד בורשה, פולין, ואימו, חיה (קלרה) נולדה בקייב,אוקראינה.

סבא של ליובה עבר עם משפחתו לרוסיה, ובשלב מאוחר יותר עבר לחרבין , שנמצאת במנצ’וריה, בחלק הצפון מזרחי של סין https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%A8%D7%91%D7%99%D7%9F.  לליובה היו שתי אחיות, אולגה ופרידה, ואח אחד, מכסי.

אולגה התחתנה עם צייר פרסומות והם נסעו לאוסטרליה. פרידה הכירה קצין אמריקאי נוצרי, התחתנה איתו בנשואים אזרחיים והם נסעו לארה”ב.

אביו, ברל, היה חייט והם התפרנסו מתפירת מעילים מפרוות ועוד. ליובה הפסיק את לימודיו כבר בגיל 14, כיוון שאביו היה חולה, ולא היה מי שיהיה עם העובדים הסינים בחנות. כששתי האחיות נסעו, החנות נסגרה.

סבא של ליובה חי בלודג’ והיה דתי, היה מוכר סוסים. בשלב מסוים עבר גם הוא עם שאר המשפחה לחרבין והקים שם חוות סוסים.

ליובה עבר עם משפחתו מחרבין  לטיינסין שבצפון סין כשהיה בן 15. בגיל 16 הצטרף לתנועת בית”ר ועסק בספורט, בטניס וכדור-סל . פעילותו בתנועת הנוער נפסקה רק כשהיפנים כבשו את סין, והיה קשה להמשיך בתנועה.

ליובה סיפר על בית הוריו ועל דמות הסב:

“למדתי בתלמוד תורה עד גיל 12, ואז עברתי ללמוד בבית ספר רוסי, שם היתה לי מורה שעזרה לי מאוד.

בבית דיברנו רק ברוסית, כי אמא לא ידעה יידיש. בית הורי היה מסורתי, לא לגמרי דתי. בשבת לא עבדו, ובחגים הלכו לבית הכנסת. אמא הדליקה נרות ושמרה על כל המנהגים. בשבת הלכנו תמיד אל סבא. אני זוכר שהייתי ילד קטן, ופעם צחצחתי נעליים בשבת. סבא יצא ונתן בי מבט זועף. למחרת הזמין אותי לבוא אליו, ושם סטר על פני ואמר: כל עוד אני בחיים, אתה לא תעבוד בשבת!

הייתי אז בן ארבע עשרה בערך. אז הבנתי שאנחנו באמת יהודים, וסבא דתי. סבא הכין אותי לבר מצווה. לאחר הבר מצווה עברנו לגור במקום אחר, רחוק יותר.

ואז קרה משהו. סבא היה זקן, כשהיה בן 95 עדיין עבד כמו בן 50. היה לו כוח יותר מאשר לי. לסבא היה סוס שאותו אהב יותר מהכל, אני חושב שאפילו יותר מסבתא. פרצה שריפה באורווה שבחווה. סבא הלך לאורווה כדי לפתוח את הדלת לסוס. האש בערה בפנים, וכשסבא פתח את הדלת לשחרר אותו, זינק הסוס החוצה ובשתי רגליו הקדמיות פגע בסבא, שנהרג על המקום. אחרי זה, סבתי עברה לגור אצל אחד מהדודים שלי.

זו הייתה טרגדיה בשבילי. בכיתי כל הלילה. לא יכולתי להירגע. לא יכולתי לאכול. נפגעתי קשה, כי סבא היה בשבילי דמות חשובה ונערצת. למדתי ממנו הרבה דברים, וממנו גם קיבלתי את החינוך היהודי. הוא היה אומר: “תחיה כל זמן שאתה חי. לעבוד קשה – צריך, אבל תהנה ותהייה יהודי טוב”. אלא מה? כשעברתי למקום אחר והייתי בחברה אחרת, שכחתי את כל מה שסבא לימד אותי, רק מה, בשבת לא עבדתי. רק במעיין ברוך התחלתי לעבוד בשבתות. עכשיו, בגיל 65, אני מרגיש שאני רוצה להתקרב לדת, ללמוד את הדת שלי, מה שלא הספקתי ללמוד.”

בטיינסין, העיר בה גרו, הייתה מושבה בריטית, וליובה, שפגש קצין אנגלי יהודי מהצבא הבריטי, ביקש ממנו שיעזור לו להתגייס לצבא. ב-1940 גוייס ליובה לצבא הבריטי ושירת במטבח ובעוד תפקידים שונים.

ב-1941, בתקופה של מלחמת העולם השנייה, הצבא היפני כבש את האיזור, וליובה נלקח בשבי יחד עם מאות חיילים בריטים נוספים. הם היו כ-700 איש במחנה השבי. ליובה עזר רבות לשבויים האחרים, כיוון שידע יפנית היטב. בעזרת השפה, קשר קשרים עם מפקד המחנה, שהיה אכזרי מאוד, אך למרות קשרים אלה, לא שיחררו אותו, והוא הוחזק במחנה השבי שלוש שנים, כמעט עד סוף המלחמה. ב-1944 היו חילופי שבויים, וליובה השתחרר מהשבי.

אמו של ליובה נפטרה ב-1946 מסרטן. אביו נפטר ב-1947 באופן פתאומי, לאחר שחלה בדלקת ריאות ושחפת, ונפטר תוך שבוע.

ועוד מתוך סיפורו של ליובה:

“אחרי שיצאתי מהשבי, פגשתי קצין יהודי מאניה שבאה לקחת עולים לארץ, וככה החלטתי לעלות לישראל.

אמרו לי לנסוע לשנחאי ולחכות שם לויזה. חיכיתי עד שבאה האניה “ויקטורי”, ועליה עליתי לארץ בדצמבר 1949. נסענו  60 יום דרך קייפטאון, כי אי אפשר היה דרך תעלת סואץ. משם ללאס פאלמאס (באיים הקנריים) ומשם לנאפולי. בנאפולי אספנו עוד עולים, וביניהם הייתה אחותה של אדלה ובעלה. אדלה כבר הייתה בארץ בשער העלייה. כשהגעתי לשער העלייה, הלכתי לאסוף את המזוודה שלי וראיתי צעירה יפה סוחבת מזוודה גדולה. הצעתי לה עזרה, וככה הכרנו.”

יום אחרי הגעתו לארץ פגש ליובה את חנה שמוש ז”ל, שהגיעה למחנה העולים בשער העלייה לחפש עולים שירצו לבוא למעיין ברוך.

ליובה ממשיך בסיפורו:

“למחרת נסעתי למעיין ברוך, ואחרי שבועיים בקבוץ נזכרתי באדלה ולא ידעתי איך למצוא אותה. נגשתי לאמנון שמוש שעמד לנסוע לחיפה להביא עוד עולים לקבוץ, וסיפרתי לו עליה. הוא הבטיח לחפשה ולנסות לשכנעה לבוא למעין ברוך. אדלה דברה צרפתית וגם אמנון , והיא הסכימה לנסות את הקבוץ. אחרי שלושה חודשים התחתנו בראש פינה. ובמסיבת פורים חגגו את חתונתנו.”

ליובה עבד 17 שנים בבריכות הדגים, עם עמוס זיליסט ודוד פיין. אחרי כן היה החצרן של הקיבוץ ואחראי על המתנדבים, לאחר מכן עבד כמה שנים במפעל הגלגלים של הקבוץ.

 

מתוך ההספד שנשאה לאה ג’רסי בהלוויתו:

“לותיקים בינינו זכור ליובה כאיש גדול וחזק שאוהב לעבוד קשה. בעבודתו עשרים שנה בבריכות הדגים שלנו, זכה לשיא ההערכה. הוא היה אחראי מאד, מתמיד, מסור, מנוסה ומקצועי, ונטל על עצמו את העבודות הקשות והאחראיות ביותר.

בשנת 1986 הוזמן לבית התפוצות, להשתתף בערב ראיונות על “יהודים מסין מספרים”.

ליובה הסתגל בצורה מופלאה לאורח החיים הקיבוצי, למרות שלא הוכן לכך בחינוכו. בנעוריו היה חניך בית”ר. האידיאליזם החברתי שלו, ההומניזם ואהבת האדם הבסיסית, הנכונות לעבוד קשה, והעובדה שלא ציפה לגמול מיידי ולנוחיות – כל אלה הקלו עליו את ההסתגלות. הוא הפנים בדרכו-שלו את המוסר החברתי של הקיבוץ, וזה התאים יפה למזג שלו. הוא השתלב בחברה וזכה להערכה על תכונותיו הטובות.

אחרי חיסול בריכות הדגים, שימש ליובה כחצרן יחד עם דניאל, ונטל על עצמו אחריות גם לנושאים נוספים כמו טיפול בדירות ובמחסן הריהוט. כמו כן, טיפל במסירות רבה במתנדבים.

ב-1978 (?) עבר לעבוד ב”מתכת מעיין” במחלקת ההרכבות.

בשנותיו האחרונות חלה, ונאלץ להפסיק לעבוד. היה מרותק לביתו, עד שעבר לבית הסיעודי בקיבוץ דן, לקה במחלה זיהומית, אושפז בצפת ושם נפטר.

עדות לשורשים היהודיים שספג מסבו האהוב אפשר למצוא במחאתו על הפסקת קבלות השבת המשותפות בקיבוץ, אותה ביטא בעלון הקיבוץ בשנת 1982

ליובה היה איש גבוה, יפה מראה וחסון.

זכה להכיר את כל שמונת נכדיו .

יהי זכרו ברוך!

 

רשמה: ביתו, אורה בן אלטבט

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן