יצחק צדפי ז”ל

יצחק צדפי ז”ל

אבא של רותי פיין

יצחק צדפי (פרלמוטר) נולד בראשון בדצמבר 1900 .

היה נשוי לרישקה צדפי ז”ל. ילדיו הם רותי פיין, רמי צדפי ורינה בן צבי ז”ל.

נפטר במעין ברוך ב-12 באפריל 1976 , בגיל 75 .

יצחק צדפי נולד להוריו, שמעון וחנה פרלמוטר, בעיר ביאליסטוק, שהייתה בשלטון רוסיה באותה תקופה, והיום בתחום פולין. בביאליסטוק היו יהודים רבים שעבדו במפעלי הטקסטיל וההלבשה שהיו בעיר. אביו של יצחק עבד בתפירת עורות. היה לו בית מלאכה בבית עצמו, בו תפרו גַפּוֹת לנעליים (החלק העליון של הנעל). כל המשפחה עסקה במלאכה זו.

הבית היה בית יהודי דתי ושפת הדיבור בו הייתה יידיש. יצחק למד בבית ספר יהודי ששפת הלימוד בו הייתה רוסית. בנעוריו היה חבר בתנועת “החלוץ” ובאגודת הספורט “מכבי”                                                 

בשנת 1920 , והוא עוד לא בן 20, עלה יצחק לישראל עם קבוצה מחבריו. בדרכם עברו בוינה (בירת אוסטריה), שם פקדו את קברו של הרצל , ומשם  לטריאסט (עיר נמל בצפון איטליה). מטריאסט הפליגו באונייה “הלואן” למצרים, ומשם בספינה קטנה לנמל יפו. 

עם עלייתם ארצה, התגוררו יצחק וחבריו במחנה אוהלים שהוקם עבור החלוצים בחולות תל אביב. בחפשו עבודה, הלך יצחק ברגל לרחובות ועבד בניכוש יבלית בטוריה (עבודה שנקראה בערבית “בחר”) בפרדסים, ובלילות למד עברית. לימים סיפרה רישקה: “יצחק היה הרוג מהעבודה. לא יכול היה בבוקר לפתוח את ידיו מכאבים. אבל עבד עד שהתרגל”.                                                                        

בהמשך עבר לחוות חולדה, שם הייתה עבודה בנטיעת יער הרצל 

תפקידו של יצחק היה להוביל מים מהבאר בחביות, להשקיית השתילים. את החביות הוביל בעגלה רתומה לפרדות. העבודה עם הפרדות, וכן עם סוסי הרכיבה, הייתה חביבה עליו. לימים הירבה לספר על קוקיה וצחורה, הסוסות מאותם ימים.

בשנת 1925 עבר עם קבוצה של ביאליסטוקאים לקיבוץ איילת השחר, שהיה אז כבן תשע. את הדרך מחולדה לגליל העליון עברו בהליכה רגלית. באיילת השחר עבד יצחק תחילה בחריש בעזרת פרדות. הספק העבודה עם הפרדות היה נמוך, לכן עבדו בחריש “מחושך עד חושך”. יצחק גם הוביל את תנובת הרפת למכירה. שני כדי חלב, שהיו כל התנובה, הועמסו על הפרדה “סומא”, ויצחק היה מוביל אותה מאיילת השחר, דרך ראש פינה, לצפת. שם היה מחלק את החלב לבתים, וגם לבית החולים, ששכן אז במבנה אבן על גבעה במרכז העיר. באותו בית חולים נולדו ברבות הימים נכדיו, רון ודני.

בעליית הרפת באיילת השחר שכנה קבוצת פינסקאים (צעירים שעלו לארץ מהעיר פינסק שבפולין), וביניהם מצא יצחק את רישקה, שהייתה לאשתו. על ההיכרות ביניהם סיפרה רישקה לרותי: רישקה עמדה על האסם וראתה את יצחק נופל מסוס עליו רכב. “זה כל כך הצחיק אותי, וזה כל כך העליב אותו… ככה היכרנו, ומאז היה לנו עסק אחד עם השני”.

לאחר כשנה באיילת השחר, החליט יצחק להעלות את הוריו ואת אחיו לארץ. בקיבוץ לא קיבלו אז הורים מבוגרים. יצחק ורישקה עזבו את הקיבוץ, ועברו לחיות ברחובות, שם עבדו בפרדסים. כשכל משפחת פרלמוטר הגיעה לארץ והתיישבה בתל אביב,  עברו גם יצחק ורישקה לתל אביב והשתקעו בה. ביתם היה ברחוב בעלי מלאכה, שם הקימה המשפחה בית גדול. בקומתו הראשונה מיקמו את בית המלאכה לייצור נעליים, ובקומות העליונות גרו כל בני המשפחה. לאחר זמן התפרק העסק המשותף, ויצחק ורישקה עברו עם ילדיהם לבית ברחוב ביל”ו 22, בו הייתה לכל משפחה גם גינה קטנה. לדברי רותי “היה זה בית מלא חום ואהבה, פתוח לכל מי שהיה זקוק למחסה. חברים מהתנועה באו לגינה לעשות פעולות, חברים מקיבוץ כפר מנחם שנתקעו בשטפונות, ולאחר ימים רבים גם חברים ממעין ברוך מצאו בו את ביתם. בביל”ו 22 גרו לאורך שנים דיירי משנה פעילים של התנועה הקיבוצית, ובהם גם נחום היימן שהיה המורה לאקורדיון של ריני”.

יצחק עבד בעסק המשפחתי לנעליים, ורישקה הייתה עקרת בית. יצחק עבר קורס של המשמר האזרחי, וזכה בו בדרגת קצין

תעודת קצין במשמר האזרחי[

יצחק נשאר חלוץ בנפשו, וחלומו היה לחזור ולחיות בגליל. הוא היה גאה מאד בשלושת ילדיו הקיבוצניקים, כדבריו: “חלומי התגשם. רמי שומר על ניר אליהו מכיוון מזרח, ריני בקיבוץ ארז שומרת מדרום, רותי שומרת בקיבוץ מעין ברוך מצפון, ואני שומר מכיוון הים”

בשנת 1973 עזבו יצחק ורישקה את ביתם בתל אביב, ובאו לחיות במעין ברוך.

יצחק ורישקה מסייעים במיון ניטים                                  יצחק ורישקה מסייעים במיון ניטים

יצחק היה הולך כל  יום לעבוד במפעל “מתכת מעין”, וכשלא יכול היה לרדת למפעל, היו מביאים לו ארגזי ניטים לביתו, והוא ישב במרפסת ומיין אותם כנדרש. 

יצחק היה מקפיד ללכת לאכול בחדר האוכל, לא כי היה רעב, אלא “בשביל החבר’ה”. החברים הצעירים אהבו לבוא ולשבת בשולחן שלו, לשמוע את הבדיחות שסיפר ואת חידודי הלשון שאהב להשמיע. השולחן שלו היה תמיד מלא אנשים וצחוק. בכך היו השנים במעין ברוך הגשמת חלום עבורו.

יצחק ורישקה היו קשורים בנימי נפשם לקיבוץ לאורך כל ימיו, ואף תמכו בכסף, יחד עם הורים נוספים, בשנותיו הראשונות והקשות של מעיין ברוך, כפי שאפשר ללמוד מהמסמכים שנשמרו מתקופה זו 

יהי זיכרו ברוך

נכתב על פי עבודת שורשים של נכדו, דני פיין וזכרונותיה של ביתו, רותי פיין.

יצחק צדפי – דברים על קברו (מיכה לבנה)

בבגדי עבודה באנו ללוות את יצחק בדרכו האחרונה. הוא מעולם לא אמר לי זאת, אך אני יודע שכך רצה. איש העבודה. עבד עד יומו האחרון. העבודה הייתה לו תוכן חיים ואמונה. כמו מאגדות ילדותנו – אדם שהציונות והסוציאליזם הם לו תורת חיים, למעשה ולהלכה. הכרנו ציונים והכרנו סוציאליסטים שהיו ציונים וסוציאליסטים בפיהם, בתיאוריה, ולא במעשה. אנחנו עצמנו הננו ציונים וסוציאליסטים במעשינו, אך לדבר על כך אנו בושים מעט. ולחשוב, לפתח תיאוריות ולהתווכח על אמונותינו – חדלנו מזמן. ואילו יצחק היה ציוני במחשבתו ובדיבוריו, באמונתו ובהרגשתו – לא פחות מאשר במעשיו. ואיש עבודה היה – הן במעשיו והן בהשקפת עולמו. כמי שמציץ מתוך ספר העליה השלישית.

שפע חביבות, מאור פנים, חום אנושי ואהבה לכל אדם. היתה לו סבלנות וסלחנות לכל אדם. מקפיד היה רק עם עצמו.

צנוע, מוחל על כבודו ומוותר על זכותו, פרט לזכותו לעבוד.

והומור היה לו – הומור טוב לב, מחוספס, שובב. והקורבן להומור שלו היה לרוב הוא עצמו.

זכה לראות את ילדיו הולכים בדרכו, דרך העבודה והציונות, ודאי לא מעט בזכות החינוך שניתן להם בבית, ולא היה לו אושר גדול מזה. שבע נחת ושאב הנאה מנכדיו.

אשרינו שזכינו לחיות במחיצתו.

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן