מקורות המעיין
"לא כל מה שחלף איננו"

דף הנצחה

חנה שמוש לבית סוקל


נולדה בתאריך 27 באוקטובר 1923, נישאה לאמנון שמוש ולהם 3 ילדים: גליה אגמון, אורלי פני, דורון שמוש.
נפטרה במעיין ברוך בתאריך  15 במרץ 2016

חנה נולדה בווינה לאביה, עורך דין שאול סוקל, ולאמה הפסיכיאטרית ארנסטינה. "תיקה" בפי המשפחה. כשנתיים אחריה נולד האח ארנסט. לאחר שמלאו לה ארבע עשרה שנה, חל המאורע המכונן בחייה, הקרוי "אנשלוס" ופירושו סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית. האבא, שאול, שהיה פעיל בקונגרס היהודי העולמי וחבר הקונגרס הציוני, היה באותה עת בשליחות באנגליה. הוא הציע לאשתו להתארגן ולצאת מייד ללונדון עם מעט חפצים, כתיירים. וכך עשו. הותירו מאחוריהם תשע מזוודות מלאות את עברם, בתקווה שהדוד ישלח אותן בעקבותיהן. המזוודות לא הגיעו. חנה, אמה ואחיה חצו את גרמניה ברכבות, בדרך אל החוף האטלנטי והגיעו רועדים ללונדון, שתספוג עוד מעט את הבליץ.
חנה ואחיה נשלחו לפנימיות בערי השדה, שם השתלטה חנה על השפה האנגלית החדשה, שכן כשפה שנייה בבית הספר היהודי בווינה היא בחרה בצרפתית. האח והאחות עברו שנים קשות בפנימיות בלב המלחמה וההפצצות. וכששפר גורלם והם עלו על שיירת אוניות שהובילה פליטים לארה"ב, הותקפה השיירה בלב ים ע"י חיל האוויר הנאצי. חנה שמרה שרפנלים, שרידי פצצות מתחת למיטתה, עד יומה האחרון.

לאחר שנים של בדידות, הרחק מן המשפחה, התאחדה משפחת סוקל במנהטן אשר בניו יורק וחנה נרשמה ללימודים אקדמיים ב NYU. למדה פיזיקה, כימיה ומתימטיקה וסיימה תואר ראשון. במקביל היא היתה מדריכה ופעילה מאוד בתנועת הנוער "הבונים".
בעקבות אביה, שהיה גם חבר פעיל במפלגה הסוציאל-דמוקרטית הוינאית, חנה ואחיה עלו לארץ ולקיבוץ, בשנת 1947. ארנסט האח חזר לארה"ב כעבור שנים ספורות.

חנה הגיעה למעיין ברוך בחודש אוגוסט. לתמיד. אחד הדברים הראשונים שעשתה בהגיעה למשק היה שמירה עם נשק על מגדל עץ שהיה ליד חדר האוכל הישן. בקיבוץ פגשה את אמנון שמוש בעלה לעתיד. הם נישאו במטולה, ב23 במאי 1950. נולדו להם שלושה ילדים, הבכורה גליה נולדה בניו יורק, לצד הסבתא ולבקשתה. היא חברת מעיין ברוך עד היום. הבת השנייה אורלי, נולדה בעפולה וחיה היום בקולורדו עם משפחתה, והבן דורון נולד בצפת בשנת 1956 ומאז חי בקיבוץ.
חנה השתלבה בחיי הקיבוץ והשתלטה על השפה העברית במהירות מפתיעה. היא ויתרה בהחלטיות על המשך לימודים אקדמיים והתמסרה להקמת מערכת חינוך מקומית ואזורית.
חנה ואמנון בצעירותם
לאחר הנישואין היא נשלחה עם אמנון למחנות העולים במפרץ חיפה וכדוברי שפות רבות הם הביאו עולים רבים להתנסות בחיי קיבוץ. מהם נשארו לא מעטים במעיין ברוך, עד סוף ימיהם.
התנועה הקיבוצית החליטה בסוף 1950 לשלוח אותם לצרפת (שניהם דוברי צרפתית) להכשרות שבהן הוכנו צעירים, בעיקר מצפון אפריקה, לעלות היישר לקיבוץ ולפסוח על חיי המעברה. היא עמדה על כך להיקרא "שליחה" ולא "אשת שליח".
היא הצטרפה לכמה וכמה שליחויות של אמנון באירופה ובמצרים, ובשנים מאוחרות יותר, בארה"ב, כ scholar in residence באוניברסיטאות וקהילות יהודיות

חייה בקיבוץ היו מלאי פעילות: סדרנית עבודה, אקונומית, מזכירת קיבוץ, מרכזת ועדת חינוך ופעילה בוועדות השונות. היא בעיקר זכורה כמטפלת בילדים ואקונומית נהדרת. במיוחד זכורה לטוב הציפייה ל"כדורי הקניידעלך של חנה". לקראת חג הפסח, חנה עם חברות וילדי הקיבוץ היו מגלגלים על סדינים לבנים כדורי קניידעלך טעימים לקראת ליל הסדר.
כמזכירה היא הכשירה את הבישול הביתי ע"י חלוקת פתיליות לכל משפחה. זה היה צעד מהפכני אחרי הקומקום החשמלי בכל בית.
חנה עבדה שנים ארוכות כפסיכולוגית לילדים בתחנה האזורית לבריאות הנפש, תחילה באיילת השחר ואחר כך במועצה האזורית קריית שמונה. היא גויסה, בלשון הימים ההם, לתחנה ע"י גאולה גת, ושתיהן היו קרובות מאוד זו לזו.
אחרי שנים ארוכות כמטפלת בפעוטונים בקיבוץ, החלה נוסעת ,יום יום, לאיילת השחר. אחרי כן עברה התחנה למיט"ב בקרית שמונה, ושם עבדה עד גיל שבעים. ואז התנדבה בגן ילדים עם קשיים בקרית שמונה. ביום הולדתה השמונים, נתגלתה אצלה מחלת האלצהיימר. שתיים-עשרה שנים וחצי נמשכה המחלה בבית ובמיטה. יומן המתאר מה שעבר עליה ועל משפחתה בשנים הקשות האחרונות והצגה שהומחזה ומוצגת ע"י להקת התיאטרון הירושלמי, שניהם תחת הכותרת "בוקר טוב אלץ היימר", מתעדים את השנים הקשות האחרונות ואת הרגעים היפים, עד יומה האחרון.

חנה שמוש מספרת , לקריאה לחצו כאן >>

‏‏לכידה

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן