גילה צביאלי ז”ל

גילה צביאלי – סבתא גילה ז”ל

 

  גילה צביאלי נולדה ב-23 ביוני 1893, בגליציה.

היתה נשואה לחיים צביאלי, ובנותיה הן רינה יפת וחדוה (חדי) בן יהודה ז”ל.

נפטרה במעיין ברוך בראשון בנובמבר 1992, בגיל 99

 

גילה צביאלי (לבית נויפלד) נולדה בעיר חשנוב שבגליציה המערבית (היום בפולין) בתאריך ט’ תמוז תרנ”ג 23 ביוני 1893 . באותה תקופה היתה העיר תחת שלטון האימפריה האוסטרו-הונגרית. הוריה היו יהודים אדוקים שעסקו במסחר והיה לה אח אחד מבוגר ממנה ב-5 שנים. רוב תושבי העיר היו יהודים ולמרות שהיתה אוירה אנטישמית כללית היא לא ממש הורגשה.

בראיון איתה, סיפרה גילה: “את הציונות קבלתי מהחברה שלי. למדתי עברית בבית עם מורה פרטי. אחר כך הייתי אני ‏למדריכה ומורה לעברית.

‏ההורים התנגדו שהלכתי, אבל לא ידעו לאן, כי לא חזרתי בחצות. היה לנו בית גדול. דירה גדולה מרווחת עם משרתת ומבשלת.

‏כפי שאמרתי, הציונות נקלטה מהאוויר או האווירה. לא הייתה תנועת נוער, זו הייתה קבוצה מקומית שהתארגנה בעצמה מתוך מחשבה עצמית ולא בהשפעה חיצונית. למדתי בבית-ספר ממלכתי פולני. אבל היה לי מורה לעברית, כפי שכבר אמרתי. זה לא היה יוצא דופן. לא הורי ‏לקחו לי מורה. אני בעצמי. אחי למשל, לא למד עברית. הוא ידע קצת. אבל ארצה, עלו ילדיו, הרבה לפניו.”

תמונה גילה צעירה

ב- 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה ובתים רבים בעיר הוחרמו לצורך הקצינים האוסטרו-הונגרים. גם חלק מהבית שלהם הוחרם אך הם המשיכו לגור בו. בגלל המלחמה המצב הכלכלי הורע והחלה חלוקה מוקצבת של מצרכי מזון. חלק מהנוער היהודי בעיר היה ציוני, וחלק מהנערים והנערות כולל גילה למדו עברית. אחרי המלחמה הפולנים נתנו דרור לאנטישמיות והחלו בפרעות שלא פסחו גם על חשנוב. הנוער היהודי התארגן להגנה על רכוש ועל חנויות של יהודים.

באותה שנה נישאה גילה לבן-דודה מצד אימה – חיים מילנבנד. משפחתו (אימו היתה אחותה של אימא של גילה) גרה בוורשה והוא יצא ללמודים גבוהים בוינה, והיה מבקר את גילה ואת משפחתה בחשנוב. לאחר נישואיהם הם גרו שנה אחת בעיר צ’סטנוחוב ואח”כ עברו לוורשה מתוך כוונה לעלות לארץ ישראל. שניהם שלטו בעברית, חיים ניהל את המשרד הארץ ישראלי וגילה לימדה בקורס למלאכת יד. חיים וגילה המתינו לסרטיפיקט (אישור עליה לארץ) אותו קבלו בשנת 1920 אבל אז פרצה מלחמה בין הבולשביקים לפולנים והיציאה התעכבה. לבסוף יצאו עם ניירות מזוייפים בשנת 1921. הם החלו את דרכם לארץ אך נתקעו בוינה בגלל סגירת שערי העלייה לארץ. כאשר השערים נפתחו שוב, הם המשיכו לעיר טריאסט שבאיטליה, שם עלו על אניה שהשיטה אותם לאלכסנדריה שבמצרים. שם עברו לאניה אחרת שהביאה אותם ליפו.

בתחילת חייהם בארץ ישראל הם התגוררו אצל חברים, עד ששכרו חדר ברחוב אלנבי. חיים שהיה כימאי במעבדה בפולין, חלם להמשיך במקצועו בארץ, אבל חלום זה התנפץ אל מול חוסר התעשייה בארץ באותן שנים. הם התוועדו לד”ר גרמני בשם יבנין שניסה להקים מכבסה והעסיק את חיים בנסיונות למצוא אבקות כביסה, ואת גילה בתור עובדת במכבסה. הם החליטו לעברת את שם המשפחה ממילנבנד לצביאלי, ע”ש צבי-אלעזר אביו של חיים. נודע להם שהולכים להקים שכונת פועלים ע”ש בורוכוב, כאשר לכל משפחה יהיה משק עזר קטן ועבודה בעיר הגדולה.  הזוג היו בין 20 המשפחות הראשונות שזכו בהגרלה להקים את ביתם בשכונה החדשה, ובהתחלה גרו בצריף דל ללא רצפה, תחבורה צבורית לתל אביב היתה מצומצמת ובשעה 4 אחר הצהריים יצא מתל-אביב האוטובוס האחרון. מי שאיחר אליו נאלץ ללכת מתל-אביב לשכונת בורוכוב ברגל, וזה קרה לא מעט. בשבתות היו עורכים טיולים רגליים ארוכים במושבות היהודיות השונות.

גילה סיפרה על ביתם בתקופה שקדמה להקמת המדינה: ” אני זוכרת מקרה שהיה בשנות השלושים. גרנו בשכונת בורוכוב (כיום גבעתיים). אך כבר הייתי לבד. לילה אחד, כשהייתי לבד בצריף, דפקו בדלת. שאלתי מי שם וענו: “‏פתחי, זה אני, יוסף, יוסף הכט” (הוא היה ראש ‏ההגנה). פתחתי לו את הדלת ובחוץ עמדו עשרים פחי נפט. הוא ביקש להשאיר את הפחים אצלי עד שימצאו מקום להחביא אותם, לעשות “סליק”. בפחים ‏האלה היה נשק של ה”הגנה”. הפחים עמדו אצלי עד שסדרו את ה”סליק”. ראית בטלוויזיה ‏את התכנית “חפש את המטמון”, על הסליק? זה היה אותו סליק שעליו אני מספרת. כך ‏העבירו נשק אז. אצל השכן שלי במגרש היה בית קטן ושם היה בית החרושת לנשק של ההגנה. זה לא היה ממש בית חרושת, אבל זו הייתה ההתחלה.”

‏כעבור זמן מה עזבו חיים וגילה את העבודה במכבסה, חיים מצא עבודה בבית הספר הריאלי בחיפה, וגילה נשארה בשכונת בורוכוב, תוך כדי סיום בניית הבית שלהם. תמונה הבית בבורוכוב שכונת בורוכוב היא היום הלב של העיר גבעתיים. גילה פתחה משק בית עם תרנגולות, פרה ושטח חקלאי בגודל 2.5 דונם עליו נטעו עצי הדר. היתה שנה בה הפרי נשלח לחו”ל והבית הפך לבית-אריזה – זו היתה חוויה מרגשת לקחת חלק בבנית הארץ והפיכתה לגן חקלאי. היו גם מאורעות עם הערבים, ובאלו של שנת 1929 רכזו את כל ילדי השכונה בשני בתים, אחד מהם הבית של חיים וגילה והיא השכיבה את כולם על הרצפה.

לחיים ולגילה נולדו שתי בנות – רינה ב-1 לינואר 1924 וחדוה ב-5 לספטמבר 1928. בשנת 1934 כאשר רינה היתה בת 10 וחדי בת 6, חיים חלה בסרטן ונפטר שנתיים לאחר מכן תוך יסורים פיזיים ונפשיים קשים. לא היתה לגילה פנסיה, היא קבלה מענק חד פעמי ונאלצה לפרנס בעצמה את המשפחה. היא לקחה חלק בקורס בירושלים לתורת ההזנה והבישול וחזרה ללמד בשכונה, בבית הספר היסודי. כל שבוע לימדה קבוצת ילדים אחרת, כ 7-10 ילדים בכל קבוצה. כאשר מחלקת החינוך החליטה על למודי תורת ההזנה באופן מסודר, גילה עזבה כי לא היתה לה תעודת-הוראה למרות שבקשו ממנה להשאר. תמונה גילה חדווה דיצה

היא עברה לגור בתל-אביב והחלה לנהל סניף של חברת תנובה ששימש גם כמסעדת פועלים. זו היתה עבודה קשה – 14 שעות ביום עם הפסקה בת שעה בצהריים. היא עבדה שם כמה שנים ולבסוף מסרה אותה למישהו אחר וחזרה לשכונת בורוכוב, בה קבלה עבודה כמנהלת של מעון ילדים של ארגון אמהות עובדות.

רינה יצאה ללמודים ולמגורים בקיבוץ גבעת-השלושה והיתה מגיעה הביתה רק לסופי שבוע, חדי נשארה עם גילה היכן שגרה. בהמשך רינה נישאה ליוסף (יוסקה) יפת והם עברו לקיבוץ מנרה שבגליל-העליון. חדי הצטרפה לפלמ”ח לגדוד השלישי והיתה בהכשרה בקיבוץ כפר-גלעדי, ההכשרה הזו הקימה את קיבוץ מעין-ברוך. לאחר כמה שנים של מגורים לבד, בהן היתה מבקרת את בנותיה במנרה ובמעין-ברוך (היא ספרה שפעם אחת הפסידה את האוטובוס האחרון שעולה מכפר-גלעדי למנרה אז היא הצטרפה למישהו והם עלו ברגל), היא החליטה לעבור לגור בקיבוץ מעין-ברוך. הקיבוץ הסכים לקבל אותה במעמד “הורה של חבר” אבל מכיון שלא היה שיכון מתאים, סכמו איתה שתבנה את ביתה בעצמה ולאחר מותה הוא ימסר לקיבוץ. היא מכרה את דירתה בעיר ובנתה בית בן שני חדרים בקיבוץ. חנה שמוש, שהיתה אז מזכירת הקיבוץ, חשבה שאין זה נאות שתבנה בית בן שני חדרים כאשר כל החברים גרים בחדר אחד, אבל מוני חמל טען שבהמשך גם בתי החברים יהיו גדולים יותר, ואשרו לה לבנות ב”קצה הקיבוץ”. הבית עדיין קיים ועומד במרכז הקיבוץ, מרחק קצר מחדר האוכל. תמונה הבית והשלט

גילה עבדה שנים רבות במחסן-הבגדים של הקיבוץ, בתחילה בתיקונים שונים, ובהמשך, בהדרכתה של דינה יעקבזון, גם בתפירת בגדי ילדים. בשנת 1978 כאשר היתה בת 85 וכתבה את קורות חייה, היא מסיימת את הכתיבה ב”הודות להדרכתה המתמדת של דינה וגם לסבלנות שלה התחלתי לתפור בגדי ילדים. התקדמתי די מהר (לפי הערכתי). אני בת 85, ממשיכה לעבוד 3 שעות ביום בתפירה, תוצאות משביעות רצון, שוב, לפי הערכתי”. במשך כל שנות חייה בקיבוץ היתה מארחת את משפחתה בקיבוץ ל”ארוחת ארבע” במוצאי שבת – היא היתה אופה ומבשלת מחוננת וממטבחה יצאו עוגות ועוגיות, כרוכיות (בלינצ’אס), ריבות, חמוצים ועוד. תמונה גילה אופה

סבתא גילה המשיכה לעבוד עוד שנים רבות לאחר שכתבה את קורות חייה. היא נפטרה בשיבה טובה בתאריך ה’ בחשוון תשנ”ג, 1 בנובמבר 1992 בביתה – מוקפת במשפחתה – בנות, נכדים ונינים. בת 99 וחצי היתה במותה.

סיפור חייה מונצח גם באופן ויזואלי בסרט שהכינו בני משפחתה

https://www.youtube.com/watch?v=w2iyzYTYn3w&feature=share

יהי זכרה ברוך

מבוסס על זכרונותיה כפי שכתבה אותם לארכיון בשנת  1978 כאשר היתה בת 85

 

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן