גיא גולן ז"ל

מקורות המעיין
"לא כל מה שחלף איננו"

דף הנצחה

גיא גולן נולד ב 18 בספטמבר 1953.
נפל בעת מילוי תפקידו ב 29 בספטמבר 1979
נטמן בבית העלמין במעיין ברוך.

גיא, בנם של חרמונה (לבית כהן) ילידת הארץ, ואריה (לייב) גולן שעלה ארצה ב-1948 מדרום אפריקה, נולד ביום ט' בתשרי תשי"ד (18.9.1953) בקיבוץ מעין ברוך, שהוריו היו בין מקימיו. הוא למד והתחנך במסגרת קבוצת "נרקיס" בבית-הספר היסודי בקיבוץ והמשיך את לימודיו בבית הספר התיכון האזורי "עמק החולה" בכפר בלום. גיא היה תלמיד מבריק והצטיין במקצועות הריאליים. הוא היה חובב ספורט, עסק בכדורסל, סקי ושחיה, שנה אחת שימש כמדריך בקן הנוער העובד והלומד ביד אליהו בתל-אביב.

גיא היה נער סקרן המתעניין בכל. הוא היה מעורה בנעשה בבית למרות ששהה זמן רב בחוץ. ייחודו היה בפשטות וביכולת להיות כמו כולם, למרות שהיה שונה ומיוחד. הוא שאף לשלמות בכל אשר עשה, ותמיד דבק במטרה והתגבר על מכשולים. הייתה לו יכולת הבעה מעולה בכתב ובעל פה. כשהיה גיא כבן 15 נפטרה אמו. לאחר מכן נשא אביו לאשה את תרצה.

גיא גויס לצה"ל בחודש אוקטובר 1971, הוצב בחיל-האוויר וסיים קורס טיס כחניך מצטיין. הוא שירת כטייס קרב מעולה, הטיס מטוסי סקייהוק, פנטום והיה אחד מטייסי ה-F-15 הראשונים. לשם כך נשלח לארה"ב לקורס טיס מיוחד.
גיא היה מחונן ובעל אינטליגנציה גבוהה, והיה מן הטייסים המעולים והמסורים בקרב הדור הצעיר. היה בו שילוב מופלא של דרישה לביצוע מושלם מעצמו ויכולת לסחוף את חבריו למקצוענות מושלמת.
בפברואר 1979 מונה גיא לסגן מפקד טייסת, תפקיד שאותו ביצע במסירות ותוך מתן דוגמה אישית. הוא היה מיועד לעבור למפקדת החיל כראש מדור.
גיא התחבב על כולם וידע תמיד למצוא מילה טובה לצעירים ולמבוגרים ממנו. הוא היה חבר קיבוץ נאמן והיה קשור למשקו בכל נימי נפשו. הוא התעניין בכל הנעשה שם והיה פעיל בקרב הצעירים. העבודה האהובה עליו בקיבוץ הייתה ברפת, וכשהגיע הביתה לשבתות שובץ לעבודה בענף. גיא אף טיפל בסבו, שנותר גלמוד בתל-אביב.

גיא נפל במילוי תפקידו ביום ח' בתשרי תש"ם (29.9.1979), כאשר הנחית את מטוסו אחרי טיסה מבצעית. המטוס נותר ללא פגע. בן 26 היה בנופלו. השאיר אחריו אב ושלוש אחיות, אראלה, עידית ועדי.

גיא נולד בערב יום כיפור ונפל בערב יום כיפור. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות במעין-ברוך.

מדריכה בקורס "סגנונות פיקוד" כתבה עליו: "גיא בלט בהערכה החיובית הגבוהה שלה זכה מכל חבריו. הם ציינו את בגרותו הנפשית, את אהבתו לזולת ואת נכונותו לסייע לאחרים. התפעלנו כולנו מיכולתו לקבל החלטות מתוך שקט נפשי ושיקול דעת, ותוך כדי התחשבות מרובה גם בגורמים האנושיים של סביבתו. הכל ציינו שהיו מוכנים לעבוד תחת פיקודו בכל מצב".

לייב, אביו של גיא, סיפר שכאשר היה הוא עצמו ילד, תרם אביו ספר תורה לבית הכנסת בעיר מגוריו, קימברלי שבדרום אפריקה. כשגיא נהרג הקדיש בית הכנסת את ספר התורה לזכרו של גיא, ושלח אותו ללייב, במעין ברוך.

דברים שנאמרו לזכרו

דברי לייב, אביו של גיא, הלוויה

ילדות,
בתי הקברות מגלים לנו את תולדות העם היהודי ואת המאבק על הקמת מדינת ישראל. בתי קברות ממצדה, הר הזיתים, אושוויץ, נבי יושע, הר הרצל, הר הצופים ומעין – ברוך.

אתנו בבית הקברות סבתא שלכם. סבתא של גיא. עלתה לארץ מרוסיה, הגיעה למטולה, למדה להיות אחות בביירות, עבדה בבית החולים בהדסה הר-הצופים ובתל-אביב.

אימא שלכם, חרמונה, נולדה בתל-אביב. בתקופת- הפלמ"ח הייתה בין ראשוני מקימי ההתיישבות בגליל העליון. בנבי-יושע יש לנו חברים של אימא של גיא, שנתנו את חייהם לשחרור הגליל במלחמת ששת הימים.

לאורי שלנו אבא בקיבוץ ארז, שנפל במבצע סיני.

יאי'קה, חבר שלנו, אתנו בבית הקברות. נפל במלחמת ששת הימים.

רון שלנו, המסמל את העלייה, הגיע ארצה מארה"ב בתכנית וורקשופ, החליט להישאר בארץ, הצטרף לנח"ל. אח מאומץ של גיא. לפני שנה, פחות אפילו, נפל על גבולות ישראל.

והיום – גיא שלנו.

בנות, באנו להיפרד מגיא.
גיא שינק את שמו מן האזור, שהתחנך בגליל העליון בבית ספר התיישבותי, גיא שגמר את הבגרות, תרם שנה של שירות באזור תל- אביב והצטרף לחיל האוויר.

גיא ששייך לדור ההמשך, לדור של אנטבה ולדור הפלת המיג 21.

באו אלינו היום, ידידים, חברים, משפחה – מחוץ לארץ, מהארץ, מהתנועה, מההתיישבות, – כולם באו להיות אתנו ולעודד אותנו בהמשך בנין ביתנו במעין ברוך שבגיא מול הגולן.

שלום גיא, שלום.

אנחנו נפרדים ממך, גיא. אבל החברים שלך, הטייסים, ימשיכו לטוס באותם הנתיבים שאתה טסת בהם, וישמרו עלינו תמיד תמיד."

אבא, לייב.

 

דברים שנאמרו ליד הקבר ביום השלושים

גיא, נערי היפה!
מאז הלכת מאתנו נדמה לכולנו שזה רק חלום בלהות מתמשך, ושאולי נקיץ ממנו יום אחד.
בית מעין ברוך ידע הרבה שכול וכאב. והפעם, לרבים מאתנו נוסף מימד אחר לכאב הנוראי. היית לרבים מאתנו התגשמות חלום נעורים. לבנו היה מלא גאווה שנוער כזה צמח בתוכנו והנה איבדנו אותך לעד. וגדול הכאב מנשוא. . .
מאז לכתך מאתנו רודפות אחרי מילות השיר שאולי נחשב כבר לנדוש, אך בכל זאת הוא מבטא את מה שלא תבטא שפתי הדלה:

"מה אברך לו, במה יבורך?
נתתי לו כל שאפשר לי לתת
שיר וחיוך ורגלים לרקוד
ויד מעודנת ולב מרטט
ומה אברך לך עוד?
מה אברך לו במה יבורך
זה הילד העלם הרך?
הנער הזה עכשיו הוא מלאך
לא עוד יברכוהו לא עוד יבורך.
אלוהים, אלוהים, אלוהים,
לו אך ברכת לו חיים".

רותי פיין

גיא,
ביום שישי בצהרים כשנפרדנו בשדה התעופה נראית עייף וחסר בטחון בקשר לעתיד.
ידעתי שזה המשכה של תקופה אשר החלה חודש קודם, כאשר הגעת למשק לחופשה. לראשונה בחייך נגלה לך הקיבוץ במערומיו, לטוב ולרע. והמטוסים בשמים הוציאו אותך משלוותך. לראשונה עמד לרשותך זמן רב לעסוק בעצמך, זמן רב משידעת אי פעם. אותו חודש מאושר וההמצאות לצדך העשירה אותי בגאווה ובטחון, אך ידעתי שלגביך זו תקופה קשה. ודווקא פה בקיבוץ, בבית בו גדלנו, התנפצה בועת הסבון הראשונה.
לאחר שלחצתי את ידך לשלום והפצרתי בך שתשמור על עצמך, חיבקת אותי בידך הארוכה והחזקה, הראית לי את כף ידך האחרת בהוסיפך:" עם קו חיים שכזה אין מה לדאוג". הלוואי וצדקת. וכמה מעט ידעת.
הבדידות נוראה, והכוחות שאגרתי כל חיי לצדך הולכים ואוזלים, החיים הולכים ונעשים אפורים, קשים וחסרי תקווה.
למרות דרכינו השונות, הן תמיד הצטלבו ובאותן צמתים היו האושר והאהבה מנת חלקי.
היית מיוחד ושונה, אך למעשה ייחודך היה הפשטות ויכולתך להיות ככולם ולמרות זאת אחר. בילדותך ידעת לשלב לימודים, שקידה, עבודה ומשפחה עם ניפוץ שמשות, גניבת מכוניות ופריצה למחסן המכולת. כאשר התבגרנו חילקת חופשותיך בין לימודים, עבודה, משפחה ובילויים עם חברים.
הציניות של ילדי הארץ לא פסחה עלינו ויחד צחקנו על הורינו בהוזילם דמעה לשמע השיר "אנחנו שנינו מאותו הכפר". זה היה רחוק, שייך לתקופה אחרת, לא ראינו הקבלות, לא הבנו, לא ידענו, לא רצינו להיות מעבר לגדר.
שהילדים של ברוך, גיל ונירה לא יידעו מי היית, ושילדיי, אם אזכה בהם, יביטו בתמונתך ולא יבינו את כאבי וגעגועי…
אני אוהב אותך ומתגעגע. ואותן מילים שכתבת לטלי ולי בתום חופשתך במשק לא נותנות לי מנוח: ". . . עם סיומה של תקופה שרק התחילה, ומשתמע מכך, ארוכה. אוהבכם גיא".
ואתה אלוהים, אם אתה עוד בעניינים, מדוע עשית אותו כל כך יפה וחכם ומלא חיים ולא נתת לו לפחות עד מאה ועשרים?

יובל פיין

 

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן