אדלה בינוסביץ' ז"ל

אדלה נולדה בשם אדל ניניו ב-27 ביולי 1924, באלכסנדריה שבמצרים.

הייתה נשואה לליובה, וילדיה הם ברוך בנוסביץ' ואורה בן-אלטבט.

נפטרה בבית החולים "זיו" בצפת, ב-14 באוגוסט  2003, בגיל 79

 

סיפור חייה של אדלה מובא כאן בגוף ראשון, כפי שסיפרה לחוה בנאי ז"ל בשנת 1986 .

"נולדתי במצרים, בעיר אלכסנדריה. לאימא קראו בכורה כי הייתה הבכורה, אבל בתעודת הזהות שלה כתוב לאה. שם המשפחה שלה היה בורלא. השם של אבא היה ניסים ניניו ושניהם מאיזמיר, טורקיה. אימא הייתה הבכורה אחריה בא אח, אהרון, אחות, אסתר ואח, ג'ק.

אנחנו היינו שלוש אחיות ואח אחד שניפטר בגיל 20, קראו לו איזק. לאחיות שלי קראו שרה (הגדולה) ואחריה רוז, ואני הצעירה.

למדתי בבית ספר יהודי, של הקהילה היהודית ,בית ספר שניקרא  L’Ecole des Juifs(בית ספר של יהודים). שם למדתי מכיתה א' עד י"ב. היה זה בית ספר ענקי עם שער גדול בכניסה, ובאותו מקום היה גם בית כנסת. למדנו בשפה הצרפתית, אך למדנו גם אנגלית, ופעם בשבוע עברית. סיימתי י"ב כיתות ורציתי להמשיך ללמוד, אך מצבו הבריאותי של אבי לא היה טוב אז היינו צריכים לעבוד.

בינתיים אחותי שרה התחתנה בגיל צעיר, בת 17 , עם ז'ק, דודה, אחי אימא. בבית דיברנו בלדינו וצרפתית, בבית הספר בצרפתית, וברחוב בערבית ובתורכית.

שרה וג'ק עברו לגור בקהיר. רוז אחותי יצאה לעבוד בתפירה בבתים של אנשים. בבית הספר שלנו למדנו גם קצרנות בצרפתית, כך שהיה לי גם מקצוע, פקידות. לאחר שאבא נפטר ב-1939 , אמי עברה לקהיר, ואני גם עברתי לשם מאוחר יותר. עבדתי במשרד שהרישום והניירת היו באנגלית.

בקהיר הייתי עד 1949 . עשר השנים האלה בקהיר היו בשבילי כמו שלושים שנה! שם התפתחתי וזה היה חלק מאוד חשוב בחיים שלי.

בזמן מלחמת העולם השנייה, בזמן הקרבות באל-עלמיין, הייתי בקהיר והיה פחד כזה! כי זאת הייתה הזדמנות בשביל הערבים להתנפל על יהודים. הם לא ידעו בדיוק מי זה יהודי ומי לא, אז התנפלו על כל מי שהיה לו עור בהיר, גם אם הוא לא יהודי!. היו כמה מקומות שיהודים גרו ביחד, אבל באופן כללי, היו מפוזרים בכל העיר. בבניין שלנו, למשל, הייתה רק משפחה אחת של יהודים.

ב- 1948, בזמן מלחמת העצמאות בארץ, הרגשנו שהרבה יהודים עוזבים את העיר, כדי לעלות ארצה. אני יצאתי לבדי ב- 49 . לקח לי מ-48' עד 49' להחליט ולהתכונן, לקבל את הניירות שצריך ולקנות כרטיס באנייה. אבל שנה זה לא הרבה זמן.

זאת הייתה אנייה איטלקית, בשם "אדריאטיקה". מקהיר אי אפשר היה לצאת, אז נסענו קודם לאלכסנדריה. באנייה היה איש מהסוכנות שחילק אותנו לשתי קבוצות. הקבוצה שלי, רווקים ורווקות, נסענו לברינדיזי (עיר נמל בדרום באיטליה), והקבוצה השנייה, של משפחות (וגם אחותי) נסעו למקום אחר. אחרי שלושה ימים הגענו לברינדיזי. שם גרנו בקולג' למשך שלושה שבועות עד שהגיעה אנייה ישראלית לקחת אותנו לישראל, לחיפה, יחד עם הרבה פליטים מאירופה. כל כך התרגשנו לראות אניה ישראלית! . ושוב התרגשנו מאוד כשהגענו לחיפה !

מהנמל  לקחו אותנו  באוטו משא, בעמידה, ישר לשער העלייה, שהיה מחנה לעולים חדשים. שהינו במחנה חודש, ואני חיכיתי לאחותי רוז. כששמעתי שהגיעה אנייה, רציתי לחפש אותה. איך אחפש אותה, את אחותי? זה מחנה גדול! אבל לנו הייתה שריקה מיוחדת, אז התחלתי להסתובב במחנה ולשרוק את השריקה שלנו, וכך מצאתי אותה, בזכות השריקה!. אחרי חודש העבירו אותי למחנה בעתלית. כשאמנון שמוש בא לעתלית עם ליובה, להזמין אותי למעין ברוך, בעלה של רוז צעק עליה "אל תתני לה ללכת! לא יתנו לה לצאת משם!" אמרתי לה "אל תדאגי, אנסה שבוע, ואם זה לא מוצא חן בעיני, אחזור". וכך הגעתי למעין ברוך ונשארתי, כי ליובה מצא חן בעיני. ראיתי כמה שהוא עוזר לכולם, כמה הוא אדיב כזה.

המשפחה שלי ברחה בזמן מלחמת העולם השנייה מתורכיה למצרים, ובמצרים אמא פגשה את אבא, והתחתנו. יותר מאוחר כל המשפחה עברה מתורכיה למצרים.

אימי ואחותי  הגדולה עם בעלה הגיעו ארצה שנה אחרי.

אני התחנכתי בבית מסורתי לא דתי מאוד, לא חבשו כיפות כל הזמן, אבל בשבת הדלקנו נרות והלכנו לבית הכנסת. חגגנו את החגים המסורתיים.

הורי לא השתייכו לשום אירגון ציוני או אחר, החברה שלנו היו ברובם יהודים , לבילוי היינו הולכים למועדונים של יהודים. השפה המדוברת בבית הייתה לדינו. הייתה לי זהות יהודית חזקה, גם אם לא דיברו על ציונות, וזה הספיק. ידעתי מי אני, וידעתי שארץ ישראל היא שלנו.

הלימודים בבית הספר היו בצרפתית ובנוסף למדנו אנגלית, ערבית ועברית. בית הספר היה יהודי. הכינו אותנו בבית הספר לבר מצווה ולבת מצווה. כן, גם בנות! לי הייתה בת מצווה! זה לא דבר מודרני שהמציאו בארצות הברית.

בבית הספר הדגישו מאד את הנושא של ניקיון. בכיתות יסוד כל בוקר שמנו את הידיים על השולחן לבדיקה, ויום אחד כולם הולכים למרפאה לבדיקת כינים. היו מלמדים אותנו איך לשבת, איך לדבר. היום, מי יכול להגיד לילד איך לשבת? צוחקים עליך. אותנו לימדו לתת כבוד למבוגרים, להורים.

בכל חג יהודי בית הספר היה סגור, וגם ביום העצמאות של מצרים. אבל חוץ מהיום הזה, לא זכור לי שום חג מצרי שהיה לנו חופש בגללו. רק החגים שלנו. אבל על ההיסטוריה של מצרים למדנו, וגם איך לצייר את מפת מצרים עם כל הערים והכפרים, ועם הנילוס כמובן. על מצרים בתקופת התנ"ך למדנו בהכנות לפסח, כשלמדנו את ההגדה.

אגב, לא היינו חייבים לשלם שכר לימוד בבית הספר שלנו, כיוון שזה היה של הקהילה. העשירים שילמו, ולאחרים שלא יכלו, הקהילה דאגה. גם דאגו לארוחת צהריים למי שלא יכול היה לשלם.

לאבא היו שתי חנויות  של נעליים באלכסנדריה, אבל אני לא חושבת שהיו לו מגעים עם המצרים. בכלל, היה עולם של מבוגרים ועולם שלנו.

בשנים הראשונות שלי בקבוץ היה לי קשה, לא ידעתי טוב עברית כדי להיות חלק מהחברה, בעיית השפה הקשתה עלי גם בעבודה, כי לא תמיד הבנתי בדיוק מה רוצים ממני, ולא תמיד הבינו אותי. טיפלתי  בתינוקות ובפעוטים. כולנו היינו צעירים ובלי ניסיון, גם עם ילדים וגם עם קליטה. היה מאד קשה, אבל במשך השנים מתרגלים. בשנים מאוחרות יותר למדתי בקורס לתפירה ועבדתי כתופרת במחסן הבגדים.

במשך הזמן למדתי את השפה והתרגלתי לצורת החיים בקיבוץ. עם ליובה דברתי אנגלית בהתחלה אבל בגלל הילדים לאט לאט עברנו לעברית.

גידלתי שני ילדים – ברוך ואורה.

ברוך התחתן עם מרלה, שעלתה לכאן מארה"ב והביאה את אימה לקבוץ לאחר זמן.

אורה התחתנה עם גבי שעבר לכאן מתל-אביב, והם מגדלים פה את ילדיהם.

אני לומדת עכשיו בתל-חי בחוג לאריגה ורקמה אומנותית ומשתתפת בחוג לספרות. אני ממשיכה לעבוד במחסן בתיקוני בגדים ובתפירה".

בראיון קצר שהופיע בעלון הקיבוץ ב-1985, אדלה סיפרה פרטים נוספים על דרך הגעתה למעיין ברוך וימיה הראשונים בקיבוץ:

"יום אחד נכנס מישהו לחדר [במחנה עתלית], ניגש ישר אלי ושאל אותי אם אולי אני מכירה את אדלה ניניו. זה היה אמנון שמוש, הוא הביא לי מכתב מליובה.

את ליובה הכרתי במחנה והיינו ידידים. לפני אותה פעם, בא אמנון שמוש למחנה והזמין את כל הרוסים שהיו בו לקיבוץ מעיין ברוך, לביקור של שבוע, שיראו אם זה מוצא חן בעיניהם. ליובה, שהיה בקבוצה הזו, שלח לי מכתב שאבוא לנסות גם כן. החלטתי לנסוע, אין לי מה להפסיד.

נסעתי עם אמנון, בדרך הוא קנה לי ארוחת צהריים. הדרך נראתה לי כל כך ארוכה, מחיפה עד מעיין ברוך.

היגענו למעיין ברוך, פגשתי שם את ליובה, והוא אמר לי שמאחר ואנחנו ידידים, חשב שכדאי להציע גם לי לנסות, מפני שמעיין ברוך מצאה חן בעיניו. הוא אהב את הנוף של החרמון המושלג, ובאותה שנה (1950) ירד שלג גם במעיין ברוך.

גרתי בחדר עם עוד ארבע בחורות. אחרי שעבר שבוע, החלטתי לנסות עוד שבוע ועוד שבוע ועוד…

אחרי חודשיים ליובה ואני התחתנו. זה היה בפורים, החופה הייתה בראש פינה, והמסיבה הייתה יחד עם מסיבת הפורים במשק, רק עשו לנו עוגת חתונה גדולה."

ועוד פרטים מעניינים על חייה של אדלה נמצאים בעבודת "שורשים" של נכדתה …

אדלה סיפרה לה שהיא נולדה בבית יהודי מסורתי ספרדי. בבית דיברו תמיד לדינו וצרפתית, ונהגו לפי מנהגי הספרדים, ולא לפי המצרים. המאכלים בבית היו בסגנון תורכי-ספרדי, כמו דגים, חמין, ביצים קשות חומות, בורקס, אורז עם חלב שנקרא סוטלץ', בצק ממולא אגוזים שנקרא טרבדוס ועוד.

בכל פסח היו עושים בבית ניקיון מוחלט, עד הפירור האחרון. כל חג פסח הייתה אדלה יושבת ליד סבא ואבא שלה, והם היו מספרים לה את ההגדה.

אדלה למדה עד כיתה י"ב ועשתה בגרות. בקהיר היא עבדה במשרד "תומס-קוק" בהנהלת חשבונות. תמונה

ב-1949 עלתה לארץ בגלל שהחלו פרעות ביהודים, וגם בגלל הציונות.

כאשר הגיעה אדלה לקיבוץ, היא נדהמה לראות שהכל רק אהלים, כמה צריפים רעועים ובוץ. במשק חיכה לה ליובה, היא אהבה את הקיבוץ והחליטה להישאר בו בזכות האווירה החמימה והנעימה שהייתה בו.

אדלה אהבה מאד לרקום ולאפות עוגות, בעיקר לנכדים שלה. היא הייתה אישה צנועה מאד ושקטה

 

אדלה וליובה זכו לשמונה נכדים.

יהי זכרה ברוך

סיפור החיים נערך בידי אורה, ביתה, בתוספת חומרים מארכיון הקיבוץ
התחבר אל האתר
דילוג לתוכן